יומנה של נערה

יש לי משפחה, לא קטנה ולא גדולה, שאני נהנית איתה. תמיד. עם הרוב הגדול של בני המשפחה, במיוחד מהמשפחה המורחבת כי מה לעשות שאבא, אמא ואחותי כל הזמן לידי, באותו בית, ולפעמים פשוט נמאס וצריך לשנות אווירה. 

יש לי חבר, שאני אוהבת. מאוד. וכיף לי איתו ויש לי הרגשה טובה כשאני כשאני איתו. אני מחייכת לפעמים רק כשאנחנו יושבים אחד ליד השני ורואים סרט. אבל, לפעמים אין לי כוח גם אליו, אבל זה קורה כשהוא עושה משהו שממש הכעיס אותי או שאני פשוט עייפה ובאמת לא רוצה לדבר. אני גם בן אדם. לא תמיד הוא מבין ולא תמיד הוא מקבל את באותו הרגע, מה שמוביל לפעמים לריבים קטנים ולא נחוצים, אבל זה בסדר. למדנו להתנצל.

יש לי חברה, אחת, שאנחנו מכירות מאז היסודי בערך, וכל החטיבה היינו ביחד עד שרבנו ואז הלכנו לתיכונים שונים והקשר התנתק לגמריי. היא החזירה את הקשר לפני חצי שנה בערך ואלוהים כמה שאני מודה לה. היא באמת הייתה חסרה לה. אנחנו לא נפגשות המון, אבל כשאנחנו כן נפגשות וכן מדברות בטלפון, זה תמיד כיף ותמיד עושה הרגשה טובה בלב.

יש לי את הכלב שלי, שתמיד הוא יסתכל עליי העיניים אוהבות, וגם אם לפעמים הוא לא ירצה להתחבק איתי כמו שהייתי רוצה, אני יודעת שהוא אוהב אותי, והוא תמיד ינחם כשצריך. 

וזהו בעצם.

יש כמובן את החברים מבית הספר, אבל זה לא באמת משהו רציני. ימי הולדת וכו' אני בדר"כ איתם, אבל בימים רגילים, נדיר. כמעט ולא קורה. יש שיגידו שזה בגלל שאני כל הזמן עם חבר שלי, גם נכון, אבל אם באמת הייתי רוצה אני חושבת שהייתי מוצאת זמן גם בשבילם. כנראה שלא באמת מעניין לי איתם ולא באמת טוב לי איתם. 

החבורה היחידה שנעים לי להיות בחברתה ואני תמיד שמחה לפגוש זה החברים של החבר שלי. יותר נכון הם חברים של בן דוד שלו, אבל הוא מבלה איתם גם הרבה, במיוחד עכשיו, כשהוא הבין שלי ממש כיף איתם אנחנו עושים את זה כמעט כל שבת או שישי. את החברים הקרובים שלו אני לא בדיוק מעכלת. להיות איתם זה כמו לחזור לכיתה ז' בשבילי. ואני בכלל לא מדברת. בקיצור, בזבוז זמן ובזבוז של הסופ"ש היקר. 

בגלל החוסר רצון שלי להיות בחברתם של הרבה מהאנשים שאני מכירה, אני חושבת על עצמי ככלבה לפעמים, שאני לא אוהבת כ"כ הרבה אנשים. אני באמת כזאת? 

אז בעצם, אני לא לבד. אז למה עכשיו אני מרגישה ממש, ב"דאון"? לא דיכאון, אבל מצב רוח ממש ירוד. אולי אני סתם עייפה? אני חושבת שאני אלך לראות את הסרט מאתמול וארדם שוב. נשמע כמו רעיון טוב. עלה לי חיוך :)

נ.ב - זה באמת הופך להיות מקום שבו אני פשוט מעבירה את המחשבות שלי למילים. אני ממש אוהבת את זה. עוד חיוך

עריכה - אני לא רוצה להראות נואשת או שטחית או לא יודעת מה, אבל אני כן רוצה קצת יחס. לא הרבה. רק לראות שמישהו כן קורא כאן ומישהו כן שותף למחשבות שלי.