בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

בשניות הראשונות אחרי שימית התעוררה היא לא היתה מסוגלת לזוז. היא פקחה את העיניים והכל היה מטושטש ושחור ואפור ושחור ואני לא באמת יודעת לכתוב. 

כשהצליחה לבסוף להניע את גופה, היא שפשפה את עיניה וחיכתה להתבהרות המבורכת שחזרה על עצמה בכל בוקר מחדש, להחלטה הסופית היכן היא נמצאת, לסחרחורת הקלה ואז להקלה בסחרחורת. אני לא חושבת שאי פעם ידעתי. 

בפועל היא הגיעה רק לשלב שפשוף העיניים, ואז עברה לתנוחת ישיבה ותהתה למה היא לא מרגישה את עינה השמאלית ולמה, גם אחרי שראייתה חזרה למצב הרגיל, התמונה שנתגלתה לפניה לא היתה אותה התמונה שראתה בכל בוקר, אלא רק חצי ממנה. אני לא יודעת מה עוד אני יודעת לעשות. 

כמה דקות של תהייה שקטה חלפו עד שימית הבינה שהעין שלה לא נמצאת איפה שהיא אמורה להיות. רק אז היא הרשתה לעצמה לצרוח. 

לימים אספר כי מצאתי עצמי בכינרת

או בקו חמישים וחמש לכיוון גבעתיים

וכל חלומות הכזב על אירופה זוהרת

מי זוכר אותם אז? נעלמו, נשכחו בינתיים. 

בביאליק אקנה לי שמלה באינדיגו עם שסע

או חולצה פרחונית שהוזילו כי אין לה מכפלת

ברצועות האינדיגו אחבוש בחזקה את הפצע

שקרע לשלושה חלקים נשמתי המהוללת. 

מי צריך מבחני מציאות, חלופה מאכזבת

מי צריך לעבור את תשעת מדורי גיהינום

רק כדי לגלות שבסוף אני כלל לא עוזבת

העתיד הכי טוב הוא כל מה שכבר יש לי היום. 

סליחה שהחלפתי קצב בבית האחרון, לא שמתי לב 

ביום של המבחן במחשבת חלק גדול מהשכבה החליט ללכת לים. מאחר שהיה מדובר בחלק אותו אני מכירה, הרבה אנשים רצו שגם אני אצטרף או הניחו שאני מצטרפת. בכל פעם שאמרתי שלא, אני מעדיפה שלא לבוא, זכיתי לאותה התגובה - "את לא חייבת ללבוש ביקיני או בגד ים, את יכולה סתם לשבת על החוף" בוריאציות שונות. 

המ, אאוץ'. 

רובכם לא מכירים אותי, אז אסביר - סגנון הלבוש הקבוע שלי הוא מכנסיים ארוכים וטי שירט, או לפעמים חולצה מכופתרת. אני לא חושבת שהלכתי עם משהו שהוא לא מכנסיים ארוכים מאז שהייתי ממש קטנה, חוץ מפעם אחת כשהוצאתי את הכלב בערב ולבשתי טרנינג עד הברך. זה פשווט איך שאני בוחרת להתלבש, וזה מעולם לא הפריע לאף אחד. 

אז למה אנשים מניחים שאם אני בוחרת ללבוש בגדים שמכסים את רוב הגוף שלי, זה אומר שאני מתביישת בו? או שההערה הזאת היתה רמז לזה שגם הם מעדיפים שלא אחשוף יותר מדי ממנו, מסיבה כזאת או אחרת? למה ההנחה היא שאם אני לא רוצה לבוא לים, זה בגלל שאני לא רוצה ללבוש בגד ים? (רק בשביל הפרוטוקול - אני שונאת את הים כי הוא דביק ומגושם ללכת אליו והחול נדבק לכל מקום ולא באמת כיף בו והחול נכנס לנעליים, ובאותו יום גם היה מפגש שרציתי ללכת אליו בתל אביב). אני לא יודעת איך הגוף שלי נראה ביחס לגוף של נערות ממוצעות אחרות, מהסיבה הפשוטה שאני לא נוהגת להסתכל בנערות בנות גילי בביקיני [או בלי ביקיני], אבל אני בהחלט לא מתביישת בו, ואני חושבת שזה מעליב להניח שאני כן. לכל אחד יש זכות להתלבש איך שבא לו, כי זה לא פוגע באף אחד - כן, גם בנות במכנסיים קצרצרים וגופיות וכן, גם בנות במכנסיים לא קצרים ולא גופיות, וכל מה שביניהן. ואי אפשר להסיק מזה שום דבר חוץ מזה שככה הנערה בוחרת להתלבש. 

אמא שלי כל הזמן אומרת לי שהיא חושבת שאני לא בסדר עם הגוף שלי בגלל שאני אף פעם לא חושפת אותו, למרות שאני אומרת לה שוב ושוב שממש אין לי בעיה איתו. אני חושבת שהיא ממשיכה לומר את זה כי לה יש בעיה עם הגוף שלי, אז היא מניחה שגם לי חייבת להיות. כבר מאז גיל 11 היא מנסה לשכנע אותי ללבוש בגדים שהם לא אני - חצאיות, שורטס, שמלות וכו' - ואני לא יכולה להגיד שזה לא מפריע לי, אבל הקש ששבר את גב הגמל באמת היה היום ההוא בו כולם יצאו לים ואני לא, כי לא רציתי. 

תאמינו לי, אם הייתי רוצה ללכת לים הביקיני לא היה מה שהיה עוצר אותי. מה שהיה עוצר אותי אולי היה האנשים שחושבים שהבעת דעה על הדרך בה אני בוחרת להתלבש היא לגיטימית. 

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, וזה מפחיד אותי כי הזמן ממשיך לעבור אם אני יודעת ואם לא. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, כי זה תמיד היה ספרות אבל אני לא חושבת שאני רוצה ללמוד ספרות. אולי ביולוגיה. 

המטרה שלי היא כמו של כל אחד אחר - להרוויח כסף ממשהו שאני נהנית ממנו. הבעיה היא שאני כבר לא נהנית יותר משום דבר ספציפי - אני שמחה תמיד, אבל אף פעם לא בגלל משהו. פעם זה היה כתיבה אבל עכשיו יש לי בחילה בכל פעם שאני כותבת, ואז זה היה ציור אבל עכשיו יש לי בחילה בכל פעם שאני מציירת, ובעיקרון אני במחזור עכשיו אז יש לי בחילה כל הזמן ואני לא באמת צריכה לכתוב עכשיו כי אני הורמונלית ומרגישה כאילו מישהו דוקר אותי ברחם שוב ושוב. 

למה אנשים חכמים רוצים לדבר איתי כל הזמן? זאת אומרת, זה מחמיא, אבל בשנים האחרונות אני מרגישה כל כך מטומטמת בהשוואה לכל אחד אחר כשבעצם אני ממוצעת, וזה בסדר כי הרבה אנשים הם ממוצעים. אבל כשאני מוקפת באנשים חכמים מהממוצע אז אני בעצם פחות מהממוצע, שהוא מעל הממוצע (כבר הזכרתי שאני הורמונלית וטיפשה?) ובערך בכל שיחה שאני מקיימת אני מרגישה כאילו אני מורידה את הרמה בכוח, מה שלא מסביר למה הם ממשיכים לרצות לדבר. אולי הם אוהבים להרגיש חכמים. 

אני זוכרת שכשסיימתי את הספר שלי שמחתי, כי אמרתי לעצמי שלא משנה כמה גרועה האנשים שסביבי יגרמו לי להרגיש, תמיד אוכל להגיד לעצמי שהי, הם אמנם מוצלחים יותר אבל אני סיימתי לכתוב ספר. סיימתי לכתוב ספר. סיימתי לכתוב ספר. אבל זה לא עובד יותר כי א) זה היה לפני יותר משנה וב) זה היה כתוב גרוע. אז כן, אני מאושרת אבל אני מרגישה גרועה יותר מאי פעם. 

לא מזמן נכנסתי לאתר כלשהו שהייתי פעילה בו בגיל 13 ומצאתי שירים שכתבתי באותה תקופה. חשבתי שזו תהיה דרך בשבילי להרגיש יותר טוב עם עצמי, כי אמנם אני לא כותבת משהו עכשיו אבל לפחות אני יותר טובה ממני בת ה-13, אבל אני די בטוחה שאז כתבתי יותר טוב משאני כותבת עכשיו. אני אדם טוב יותר אבל כותבת רע יותר ממני בת ה-13 ואני חייבת להגיד שאני מרגישה די נוראי בנוגע לזה (בדרך המאושרת ביותר שקיימת).