בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אם תלך לרמת גן, תראה

הנוף שם כמובן עודו

כל כך קלישאתי שאתה מת. 

אך כל פריים לגמרי קיטשי

נהיה מינימום דה וינצ'י

כשאין לך שום דרך לתעד. 

ואתה זועק, הו, למה

הן הלכתי רמת גנה

כל הדרך, ובחושך

בשביל מה?

והכוכבים קורצים לי

וברור שהם רוצים 

שאצלם אותם, אך אין לי מצלמה. 

מילים מילים טרפו לי את המוח

שאריות פואמות רקובות

הקלדתי אותן, יצאו בכוח

אבל עכשיו נראה שהן שבות. 

ואם תרופה היתה, האם לוקחת?

אם לא היו חוזרות עוד לעולם? 

מילים מזוהמות, מילות קדחת

הייתי מאכלת את כולן. 

אבל הרקב שם, וחל כבר נזק

נראה שהוא נצחי, לא בר טיפול

איתי, מילים, סיימתן את העסק

ראשי כעת אלא כדור חלול. 

ברכות, אני לגמרי מטומטמת

תוכלו כבר לעזוב אותי כעת

אל הקורבן אשר יפול ברשת

כבר לא נשאר לי שום דבר לתת. 

ואין לי חרוזים ואין לי יופי 

אין לי שנינות ואין לי ישועה 

במקצבים קבועים

אמרתי לכן שרוקנתן אותי 

"היי, אני דלקת פנחס. אני מפתח תקווה ואוהבת לקרוא ולכתוב שירה." 

דלקת היתה יפה, מהסוג הגבוה והברונטי עם החיוך המשורטט. "היי דלקת." 

הבאה בתור. "המ, היי, אני אדמת בן-טוב מתל אביב. אני ציירת אבסטרקטית חובבת ועורכת דין."

היא נמוכה יותר, בעלת גזרה נשית ופנים חמודות. הקול שלה צרוד מעט. "היי אדמת." 

אחריה שעלת, בלונדינית מחומצנת עם עיניים ירוקות חודרות שעובדת בתור מעצבת אופנה. אחר כך חצבת, ג'ינג'ית מהסוג הסקסי שרואים רק בסרטים, ואחריה, סוף סוף-

"היי, אני שפעת גנות. אני מתל אביב ולומדת קולנוע במכללה." שפעת נשמה עמוק, זה היה מלחיץ משציפתה. כולם הסתכלו עליה אבל בעיניהם היא לא היתה שונה מכל השאר. 

"היי שפעת." 

ואחריה, כמובן, הבחור המהמם שהיא היתה צריכה לדחוף את חצבת כדי להתיישב לידו, וקיוותה שהוא לא שם לב. היה לו שיער שחור וחיוך עוצר נשימה והוא היה הגבר היחיד בחדר. 

"היי, אני איידס טלמן. גם אני מתל אביב, ואני לומד גרפיקה." פאק, הוא לומד גראפיקה. 

"היי איידס." 

המעגל נמשך. ליסטריה, צפדת, עששת, קדחת ושחפת הציגו את עצמן, כולן יותר מרשימות וכריזמטיות משפעת. אין סיכוי שאיידס יבחין בה עכשיו, היא חשבה בעצב כשהסבב נמשך עוד ועוד. 

כששחפת סיימה לדבר עידו ספרלב, מנחה קבוצת התמיכה לאנשים עם שמות של מחלות, נעמד על רגליו. 

"התחלה מצוינת! אני בטוח שעם הזמן נלמד להכיר אחד את השני יותר ויותר. עכשיו אני רוצה שכולנו נסתובב בחדר ונשוחח אחד עם השני. בלי לחץ, יש לנו זמן."

כולם קמו והחלו להתחבר לזוגות אקראיים. במאמץ ניכר לא להתבונן באיידס ובנשים שהוא כנראה מפלרטט איתן ממש עכשיו, שפעת ניגשה אל פינת החדר, שם ניצב שולחן הכיבודים הצנוע, וכרסמה קרקר. 

"היי," 

היא הרימה את מבטה. נו, באמת! זה לא סרט אמריקאי מטומטם, החיים הם אף פעם לא סרט אמריקאי מטומטם, אבל לא היה שום הסבר אחר לנוכחותו של איידס מולה. אולי אני הוזה, חשבה.

"אמ, סליחה?" שיט, היא שכחה לענות לו.

"היי, סליחה. איידס, נכון?"

"כן. שפעת?"

"כן."

השתררה שתיקה של כמה שניות, שהסתיימה כשאיידס שאל, "למה את עומדת כאן לבד? אנחנו לא אמורים להסתובב, את יודעת, להכיר אחד את השני?"

"לא ממש בקטע. גם ככה אני כאן רק כי חברות שלי הכריחו אותי, וכי זה בחינם. הייתי יכולה להיות עכשיו בבית, צופה בפרק החדש של דוקטור הו שיצא אתמול."

"עדיין לא צפית בו?" התפלא איידס. "ואת במקום עם אנשים? את יודעת באיזו סכנה את נמצאת עכשיו?" 

אולי יומשך

"מכיוון שזהו יומן אישי, אודה ואתוודה: אני - אוהבת - את - פואם - I." 

ציורים מגיל 10 שלא נראים לי נוראיים כמו שהם צריכים להיראות 

"אני כרגע בסיבוך אהבה כי אני חושדת ש *אין לו אפילו כינוי בבלוג* אוהב אותי ו*גם לו אין* חושב שאני אוהבת אותו למרות שאני אוהבת את *פור גודס סייק*"

וכמובן, ילדה בת 11 עם שגעון גדלות. מתה על היומן הוורוד. אני כל כך לא בעמדה נחותה לעומת פואםI עכשיו. מה שכן, אם כבר מדברים על זה, אין לי מושג איפה אני עומדת עם פואםII, אבל זו לא ממש הנקודה. 

מתה עלי אבל באמת שאין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי (יאי אגוצנטריות) (אבל זה הבלוג שלי אז מותר לי) 

והשקרים שלי יוצאים מפרופורציות