בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני בוכה כי אני עייפה וכי אני מטומטמת וכי אני מצטערת ומצטערת ומצטערת כל כך. אני מצטערת מאלפוי. אני מצטערת קאסל. אני מצטערת קפטן. אני מצטערת כולם ואם נידונתי להמשיך לבכות עד שאפסיק להצטער, כנראה שאמשיך לנצח. 

למה כל האנשים בחיים שלי נפגעים באותו זמן. (אולי בגללי)

אני מרגישה שיש בי כל כך הרבה כעס על כלום ואין לי איך להוציא אותו וזה מתסכל! (לא קשור למורה לאנגלית. סתם כעס)

אז כן, אולי לא הייתי צריכה לספר לה על שגרת הכתיבה שלי, אבל כל המדריכים באינטרנט אומרים שצריך לספר לכמה שיותר אנשים וחוץ מזה, היתה משימת כתיבה של "מה עושה אותי מיוחדת" והיתה לי הרגשה שהיא לא תקבל "כלום" למרות שזה נכון. אז כתבתי על השגרה והיום היא אמרה את זה לכולם והם שכחו מיד אבל אני לא, כי זה היה מביך, גם כי אני לא רוצה שיותר מדי אנשים יידעו שאני כותבת וגם כי לא כתבתי כבר חודשים. 

היום הבנתי (שוב) שאני לא טובה באופן יוצא מגדר הרגיל בשום דבר אז חשבתי להרוג את עצמי, אבל אני עייפה מכדי לחשוב אז אולי זה לא רעיון טוב כמו שאני חושבת שזה כרגע. כנראה שלא. ביום חמישי מבחן בביולוגיה, ובגלל שאני פתטית אני משום מה ממש מצפה לזה. זאת אומרת, יותר מכל דבר אחר שקורה מסביב, אני ממש מצפה למבחן בביולוגיה. אולי כי זה הדבר היחיד שממשיך לעניין אותי יותר מהכל, כשכל דבר אחר מלהיב אותי במידה לא מבוטלת אך פחותה?

כמה מאלה שעקבו אחרי הבלוג שלי הסירו אותי מרשימת העוקבים ועד כמה שזה השפיע עלי באופן לא פרופורציונלי, אני ממש לא יכולה להאשים אותם :)

מי ידע שמה שיצית את האש מחדש (טוב, ינסה. יזרה ניצוצות על ערימת גושי עץ בתקווה. גם אני מלאה בתקווה) יהיה הפוסט רידינג המטופש באנגלית, על סיפור שאפילו לא אהבתי? בטח שלא אני. אבל המילים using rich language and convincing details abour the place the person immigrated to and the experience he\she had המיסו לי את המוח מרוב עונג והתססיסו לי את הידיים בהשראה. לא שיש לי השראה אבל למי אכפת. המילים make the character seem real by including details that allow the reader to imagine him\her בכלל הרסו אותי ופוצצו לי את המרכז במוח שאחרי למילים כך שכל מה שנשאר זה קונפטי (זה דבר טוב). גם העובדה שאני ממש חייבת לכתוב את זה, כי זה לLOG ואין לי ברירה אחרת, ממש עזרה. אני צריכה יותר דרכים להכריח את עצמי לכתוב. 

אז ברור שהסיפור יוצא צולע. אבל למי אכפת שהסיפור יוצא צולע?

שכחתי את הקלמר בביה"ס כי אני מטומטמת, אז אין לי איך לצייר ונשאר לי לכתוב, שאם לומר את האמת הופך להיות פחות ופחות כיף בזמן האחרון אז אני אפילו לא בטוחה שמתחשק לי, למרות שלפני חצי שנה הייתי עטה על השעות החופשיות מיצירה חזותית כמו שאני רק יודעת, ואפילו מתפלספת על זה במשך לפחות ארבע שורות בבלוג. לא בטוחה מה קרה שפתאום כבר לא כיף. 

אולי זה כל הבגרויות, למרות שאין כל כך הרבה ובכלל זה התחיל עוד לפני זה. אולי אני סתם מתבגרת, הרי כולם אומרים על גיל ההתבגרות שהוא נטישת הכתיבה לטובת האמנות החזותית. אולי אני סוף סוף נעשית טובה יותר בציור מבכתיבה? 

זה כנראה גיל ההתבגרות. כיאה לטינאייג'רית שאני, בחודשים האחרונים אני טורפת מאמרים פמיניסטים כמו גלידת עוגיות, ואם לומר את האמת זה נהדר כי זה עולם בו קל לדעת איפה את. קל לדעת מה קורה, ואם יש שאלה תמיד אפשר לשאול ב"אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור" למרות שבכנות, אני לא חושבת שאי פעם יהיה לי האומץ אפילו להצטרף לקבוצה, שלא לדבר על לפרסם או להגיב שם. בכלל חברות בקהילה מסוימת קצת קשה לי, כמו אתר הסטימפאנק הזה שהצטרפתי אליו אבל עכשיו אני בקושי נכנסת כי אין לי מה להגיד לאנשים, אני כבר רגילה לעולם בו אני לא צריכה רושם ראשוני כי כולם מכירים בזה שאני מגניבה ואני לא זוכרת איך הם הגיעו למסקנה הזאת.

אז אין לי מושג מאיפה הגיע חסם הכתיבה הזה או מתי הוא יעבור, או אפילו אם אני בכלל רוצה שהוא יעבור. אני רוצה לכתוב כל החיים שלי? תמיד ראיתי את העתיד שלי כאחד שכולל כתיבה, אבל עכשיו אני הרבה פחות בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות וזה מפחיד אותי הרבה יותר משאני מוכנה להודות. 

קדימה. נלך על שיר מגעיל בלי חרוזים ובלי טכניקה ואני שונאת אותו עוד לפני שבכלל כתבתי אותו. 

מה אני רוצה לומר בעצם?

או לתאר אוטובוס הומה

ואנשים (איבדתי את היכולת)

טיפת זיעה זולגת במורד החזיה

מוחה אותה ומתנצלת

(למה לא מצליחה לכתוב)

מה אני רוצה לשיר? ומה רציתי?

אולי סדרת קטעים מתוך חיי

צחוק בלתי נשלט

ואנשים (מה לעזאזל קורה לי)

ושוב התחילה התקופה הזאת

התקופה הזאת של קיץ

ואין לי דרך להגיד (אני שונאת את זה)

שלפעמים אני אוהבת

להריח את החזיה המיוזעת

והינמס על המיטה המיוזעת

ולשאול את עצמי על נטיותי המיניות

(הלוואי שזו רק תקופה חולפת).