בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני יודעת שאני רק בכיתה י' ואין לי זכות להתלונן על עומס מבחנים, אבל העולם הזה של בגרויות ומתכונות לגמרי חדש לי ואם לומר את האמת אני לגמרי מבועתת. 

אני מרגישה די רע כרגע, לא שיש לי סיבה, אז יש לי דחף לגזור עוד את השיער. הוא ארוך מדי, הוא כבר כמעט מגיע לכתפיים, ואם אמשיך ככה בסוף בכלל לא יישאר לי שיער, אבל אין לי בעיה עם זה. שאנשים ירגישו רע כשהם לא יכולים לזהות אם אני בן או בת, אני עם השיט הזה גמרתי. שיקראו לי איך שהם רוצים, זה לא כאילו זה רלוונטי אם אנחנו לא עומדים לעשות סקס ואנחנו לא אז בשביל מה. 

אני רוצה להיות באומגל כי זה מרגיע אותי כי אני יכולה להתנתק מתי שאני רוצה אבל יש שם מישהו שהוספתי בסקייפ ואני לא רוצה לדבר איתו והוא מזהה את הפרצוף שלי (ברצינות? אני לא מזהה את הפרצוף שלי) וכתב לי בסקייפ כשהתנתקתי כשראיתי אותו, אז נידונתי לשבת כאן בבדידות. לא שאני יכולה להיות בודדה בחדר שלי, יש לי כאן כל כך הרבה אנשים אבל הם מוגבלים ליכולות האינטלקטואליות שלי כי הם לא באמת קיימים, אלא חלק מהמוח שלי, והיכולות השכליות שלי קטנות מספיק גם בלי שאחלוק אותן עם ישויות אחרות. 

בכל פעם שאני פוגעת בארגז הכלים שעל הרצפה כשאני הולכת בחדר אני אומרת "סליחה" כי הרעש נשמע בדיוק כמו רעש שנשמע אחרי שפוגעים עם הרגל בכלוב של חולדה, אבל אין שם כלוב של חולדה כי כולם מתו ומשום מה אנשים חושבים שזה בסדר לדבר על זה למרות שזה לא. אני רוצה להסתפר אבל אמא בבית והיא לעולם לא תרשה לי. היא חושבת שהשיער שלי קצר אבל הוא לא, הוא מגיע לי כמעט עד הכתפיים וגם ככה זה הגוף שלי ואני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה. גם להסתפר קצוץ אם מתחשק לי. אולי יתחשק לי, למרות שונוס אמרה שזה לא יתאים למבנה הפנים שלי אבל מי בכלל שואל את ונוס, גם ככה ברור לגמרי שהיא לא מעריכה אותי על שום היבט בחיים שלי אז למה שבכלל אתייעץ איתה לפני שאסתפר קצוץ. 

נמלים חנוטות נמלים נחותות נמלים 

בגולגולת שלי יש קילו וחצי מילים 

בסדקים ארוכים ובורות ארורים בקירות 

גם אחרי שטבחתי בהן הן לנצח חוזרות. 

מחלות מין 

שמיים כחולים ושמיים. 

מי היה מאמין

שקניתי פלסטלינה. 

מחלות עור 

מגיפות של ימי הביניים. 

מהים השחור 

שהולך ושואב אותי פנימה. 

משהו לא בסדר באוויר. 

הסודות שהרוח לוחשת מקיר לקיר 

היא לכודה - לא נורא, היא תצא בסופו של דבר

כשהקיץ יימוג ויירד מחדש המטר. 

את מוחי היא תרעיל בשקרים ארורים וסודות

היא בורחת מבעד לפתח, הרוח הזאת

לא נורא, לא נורא - עוד אתפוס לי אחת חדשה 

שתטריד את שנתי הדקה בקולות לחישה. 

לא נורא, לא נורא - עוד אתפוס לי אחת חדשה

שתטריד את שנתי הדקה בקולות לחישה. 

הנה, זה יותר טוב. מצטערת שוב על הקודם 

וזה עצוב כי יש לי פרוייקט. 

בן המהם לעצמו נעימה שמימית בזמן שהבריש את כנפיו ואת שיערו. אחרי שסיים הוא ענב את העניבה האדומה שתמיד חיבב לאחר שסידר את צווארון חולצתו, נעל את נעליו דמויות העור וקיפל את קצוות מכנסיו השחורים שהיו גדולים עליו במעט. אחר כך לקח את תיק הגב שלו ויצא מהבית, עדיין מזמזם את אותה המנגינה. 

הוא גר על גבול גבעתיים, והוא איחר. האוטובוס שלו היה אמור, לפי האפליקציה שהתקין באייפון שלו, לצאת לפני חמש דקות - מה שאמר שהיו לו פחות משתי דקות להגיע לתחנת האוטובוס. בן נאנח; הוא שנא לרוץ. 

בכל זאת הגיע בזמן, או לפחות, מצא את עצמו במרחק של כמה מטרים מהתחנה בזמן שהאוטובוס כבר פנה לעזוב. הנהג, שראה אותו רץ לכיוונו, עצר את האוטובוס ונתן לבן לעלות, ובן חייך חיוך מריר כי הוא ידע שזה היה רק בגלל הכנפיים. הוא הכיר את הנהג, וידע שהוא לא עוצר בדרך כלל לאנשים שרצים אל האוטובוס. 

הוא התיישב ליד החלון, מתנשם ומתנשף. את ילקוט בית הספר הניח על הרצפה מתחת לרגליו, ואז פתח את החלון כמה שהיה יכול כי הטמפרטורה בתוך האוטובוס היתה גבוהה יותר מבגיהינום. המשב הקריר של האוויר הצח שפגע בפניו היה נעים ונוח, אז הוא החליט לעצום את עיניו רק לרגע בגלל הרוח, והתעורר כמה דקות אחר כך לצלילי התלונות הקולניות של אחד מהנוסעים המבוגרים שעמדו באוטובוס. ככל הנראה, לפי מה שהצליח להבין, התלונות היו עליו. 

"אתם המלאכים חושבים שמגיע לכם הכל!" אמר האיש כך שאיש מנוסעי האוטובוס לא יוכל לפספס את דבריו. "נוחתים לכם מהשמיים יום אחד, ואנחנו פשוט צריכים להתמודד עם זה! תגידי, ילדה," הוא קירב את פניו אל פניו של בן שהיה יכול להריח את הבל פיו, וזה לא שיפר את המצב, "את חושבת שאת יותר טובה ממני? הא? זה מה שאת חושבת?" 

"לא," רטן בן. 

"בולשיט! בטח שאת חושבת את זה. כולכם חושבים ככה. תגידי," הוא פנה אל קדמת האוטובוס כדי לוודא ששאר הנוסעים עדיין מקשיבים, ואז הפנה את מבטו שוב אל בן, "לאיזה בית ספר את הולכת? 'שרשראות קש', נכון? הקו הזה מגיע ל'שרשראות קש'. את לומדת ב'שרשראות קש', ילדה?" 

לבן לא היה כוח להתווכח. "כן," הוא אמר בשקט, וקיווה שיגיע לתחנה שלו בקרוב. 

"הבן שלי ניסה להתקבל לשם. הם אמרו שהוא לא טוב מספיק. הם דחו את הבן שלי כדי לקבל חלאות כמוכם, והאם זה הוגן? זה לא הוגן! ועכשיו הוא בכלא כי הוא נתן לאחד מכם את מה שמגיע לו. שבע שנים הוא בכלא, בגללכם! אם באמת הייתם ישויות שמימיות," הוסיף, " הבחור ההוא לא היה מת, והבן שלי היה עכשיו בכלא. את יכולה למות, ילדה? תגידי לי, את יכולה למות?"

בן הסתכל אל מחוץ לחלון ונשם נשימה עמוקה. "כן," אמר. 

"ועכשיו את עוד מעזה לשבת כאן, תופסת את המקום שלידך עם כל הכנפיים האלה-" 

"סלח לי?" 

כל המבטים באוטובוס שעקבו אחר השיחה הופנו אל האדם שאמר את המילים האלה, שישב בצד של המעבר מושב אחד קדימה. הוא היה בערך בגילו של בן, ולבש חולצה לבנה עליה היה כתוב Canada 1856 בכתב שחור. היה לו שיער חום פרוע ופרצוף מנומש ונכון לאותו הרגע חיוור מזעם. האיש המבוגר הסתכל עליו כמה שניות. 

"זה לא עניינך! אל תדחוף את האף," הוא אמר לבסוף. 

הנער נעמד והתיישב ליד בן אסיר התודה, ובכך חוצץ בינו לבין הזקן. "קודם כל, המלאכים לא היו כאן לפני שבע שנים, אז זה לא יכול להיות קשור לבן שלך. ואלה שטויות גזעניות, מה שאמרת. הם דומים לנו בכל צורה, חוץ מהכנפיים, אז אין שום סיבה להפלות אותם. בסדר?" 

בן קפא, והאיש הזקן מלמל כמה דברים בלתי מובנים ואז צעק "הם שטפו לך את המוח!" וירד מהאוטובוס, יורק על המדרכה בהולכו משם. המבטים הופנו לאט לאט למקומות אחרים. 

בן היה עדיין מזועזע מהתקרית, אבל קפאונו הפשיר מספיק כדי שיצליח לפלוט "תודה," המום, ולהוסיף, "אני מכיר אותך?" 

הנער חייך, הסתכל אל מחוץ לחלון האוטובוס והשיב, "לא, פשוט, הוא היה מבחיל ואף אחד לא אמר לו כלום אז הייתי צריך להגיד לו שהוא אידיוט בעצמי. אני איתי, ואת?" 

"בן," ענה בן. 

"סליחה. ואתה?" 

"בן, זה השם שלי. כמו בנג'מין?" 

איתי חייך שוב. "גם אני לומד ב'שרשראות קש'," אמר. "איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך? אתה בי"א?" 

בן הניד בראשו. "לא, בי'. אני לא יוצא מהכיתה הרבה. למען האמת, כבר שכחתי איך נראית החצר." 

איתי צחק. "גם אני. לא שיש יותר מדי סיבות לצאת בכל מקרה, רוב הילדים שם די מטומטמים. אתה בין המלאכים היחידים שם." 

"תאמין לי, להיות מלאך לא הופך אדם ללא-מטומטם," אמר לו בן. "הי, אנחנו צריכים לרדת. כדאי שתלחץ על הכפתור." 

איתי לחץ על הכפתור בצייתנות. "אתה לא יכול להגיד לי שאתם גרועים כמו בני אדם," אמר בזמן שפילס את דרכו במעבר לכיוון הדלת. 

"ברור שלא. לנו יש כנפיים," השיב בן, נאבק לעשות את אותו הדבר בדיוק. 

חוסר השראה מטורף