בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

"כשאמיר מצייר, העולם יפה יותר

כי אמיר כל היום, כל היום

מצייר רק באדום..."

יש לי פרומרקר אדום אחד, שכנראה שווה יותר מכל שאר הציוד שלי ביחד. 

קניתי אותו בשיא ההתלהבות שלי מהדברים האלה במטרה לקנות אחד כל שבוע ובכך לגבש לי ערכה, אבל לא רציתי להיות מהאלה שיש להם המון ציוד יקר לאמנות ולא באמת מגיע להם כי הם לא יודעים לצייר וגם אין לי כסף לדברים האלה, אז בסוף הרעיון נגנז ונשארתי עם האחד הזה, בצבע אדום רימון. 

בחיי שכיף לצייר איתו. אני מוכנה לוותר על כל עתיד פוטנציאלי בשבילי רק בשביל האושר שבלשבת איתו ולמלא חללים באחידות מהפנטת. למרקרים האלה יש את החוצפה להיות כלי מקצועי, כיפי ושמגיע לתוצאות טובות, ולעלות שישה עשר שקלים לאחד כאילו אמנות זה מקצוע מכניס. כאילו אין ילדות בנות שש עשרה שרוצות להרגיש מקצועיות בעזרת ציוד במקום באמת להשקיע. פפף. 

לא שאני מתלוננת, חלילה - מרקר המחמד שלי, שכבר למדתי לאהוב אהבה מסויגת מעט, משרת אותי נאמנה ומועיל כמו שרק פרומרקר שעלה מחיר מוגזם בארטא יכול להועיל. אני צובעת איתו את הכנפיים והשיער של השטן וגם את החולצה המכופתרת של קריסטין מילטון, שהיא קפטנית של ספינת אוויר ברומן גרפי-סטימפאנק ג'נרי ומשעמם שממש מתחשק לי לאייר. בגלל שהוא צובע רק את שלושת הדברים האלה, הוא עדיין לא נגמר ונכון לעכשיו שוכן במגירה העליונה ביותר בשולחן שלי וכל כך שמח בכל פעם שאני מוציאה אותו משם, שהוא תמיד עושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. 

זה לא ממקומי להחליט בשביל אנשים אחרים, למי "מגיע" ציוד יקר לאמנות ולמי לא. אני לא אשקר, כשאני רואה ילדה שקטנה ממני בשנתיים שכל החיים שלה חפרו לה על כמה שהציורים שלה "מושלמייםםםם" ושההורים שלה דחפו לה מכל מקום חוגים לאמנות ואביזרים כי "כישרון כזה חבל לבזבז", אפילו אם היא באמת טובה (מה שלעתים רחוקות קורה, בעיקר בגלל מחסור בביקורת שגורם לאי היכולת לקבל אחת כזאת. כמו בכתיבה), אני בדרך כלל מגבשת עליה דעה שלילית לפני שאני אפילו פונה לברר מהי הגישה שלה, שהרבה פעמים גם מעצבנת אותי ("את לא יכולה להחליט מה אמנות ומה לא, כי את שונאת אמנות מודרנית ולדעתי זה ביטוי עצמי. אני דווקא חושבת שציורים היפר ריאליסטיים הם לא אמנות כי [סיבות] ואני דווקא כן יכולה להגיד את זה והדעה שלי תחשב כי [סיבות]"). לא שאני לא מהסוג הזה - כבר בתחילת שנה שעברה, כשהתחלתי ללמוד בתלמה, אמא שלי הבהירה לי שהיא לא מצפה ממני לממן את הציוד שבית הספר לא מספק ושהיא מוכנה לשלם על כל דבר בתחום הסביר. לעומת זאת, אני שונה מהן כי [סיבות]. וגם כי לי אין פרומרקרס, חוץ מהאדום רימון היפה שעושה את מה שמבקשים ממנו ובשלב הזה כבר פיתחתי אליו קשר רגשי. 

אני יכולה לכתוב פוסטים שלמים על הגישה שלי בקשר לאמנות, אילו אנשים אני מעריכה גם אם הדעה שלהם שונה משלי ואילו אנשים אני לא. זה דבר שתופס חלק נכבד מהיום שלי, וגם מהבלוג הזה. אבל לא בפוסט הזה, שנכתב על הפרומרקר האדום שלי שאיתו אני מציירת כנפיים ושיער של השטן וחולצה מכופתרת של קריסטין מילטון, וששוכן במגירה העליונה שבשולחן שלי. 

"תמיד היה קל לי

לזכור חרוזים," 

אמרתי אני 

לגלגל בחצר

שרבץ מיותם. 

הוא הקשיב והנהן

או ניסה, לפחות

סוף כל סוף, הוא גלגל. 

"ואחרי שקראתי

סיפור או פזמון

יום, יומיים אחר כך 

גיליתי פתאום

כי אני מדקלמת

הזמר ההוא. 

זו היתה הפתעה."

הגלגל, כך נראה,

כבר הפסיק להקשיב

ופנה לעסוק

בעסקי גלגלים

שאני לא אבין. 

אז הלכתי משם 

אל החדר שלי

וכתבתי בבלוג

את הלחן הזה

בלעדי חרוזים.

הצבע אט דוהה על בד ודף

האמנות כאש ללא עשן

וריח טרפנטין מזמן נדף

מחלונות חדרו של האמן. 

שיחות שלא נכתבו כבר אינן

המחמאות, התשבוחות והשקרים

למי אכפת מהאלמוות המופנם

שמוענק לרוב הציירים?

למי אכפת ממכחולים דקים וחומר

רעיונות מפושטים ועירומים

ממחשבות יפות שנרקחו ביוקר

אך במחירים מנטליים זעומים?

אז המשיכו לשרטט את האידיאה

בקו יפה, בעבודה נוגה

הרי זו עובדה שכל אחד יודע

שלמילים אין גבול, או תאריך תפוגה. 

הפוסט הזה נכתב בהפרש זמנים ניכר מהפוסט הקודם כי אני מנסה להפיק את המיטב מחמש עשרה דקות התהילה שניתנו לי כשהחליטו להאדיר את הפוסט האחד לפני אחרון שלי ולהציגו בעמודת "פוסטים יצירתיים", מקומם של הסיפורים בהמשכים שאני כל כך מתעבת, אך איכשהו אני עדיין מוחמאת. דקות של תהילה שכבר הצטברו לשלושים, כי אני עדיין זוכרת את הפעם ההיא לפני שנתיים כשהייתי במומלצים (זה לא שאני פאתטית, אני פשוט בוחרת לחשוב על החלקים האלה בחיים שלי כי הם נקודת השיא). אבל הגעתי למסקנה שזה טיפשי כי גם ככה עדיין יש קישור אליו בעמוד הראשי, אז אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו. 

אם המבנה של הפסקה האחרונה היה מגושם ומבלבל, זה כנראה בגלל שאני לא יכולה לחשוב כמו שצריך כי אני שוב חולה. ברצינות, אני לא יודעת מה נסגר עם המערכת החיסונית שלי. זה לא בדיוק חולי כמו שאני מרגישה כאילו הריאות שלי מלאות בג'לי ובכל פעם שאני צוחקת או נושמת אני מתחילה להשתעל. לא מלווה בעייפות וחולשה כמו בפעם הקודמת, אבל תסמין מוזר כן הופיע הפעם - חוסר היכולת לסבול בני אדם, יותר מהרגיל. לא יכולה להתמודד איתם, והם נעלבים אבל אני מעדיפה לתפור ולראות שוב פיוצ'רמה ולהתעלם מהחובות שלי. 

בימים הראשונים ניסיתי להתנזר ממוצרי חלב כי הם גורמים לליחה ולאכול הרבה תפוזים כי ויטמין C, אבל אז החלטתי שלעזאזל עם זה והתחלתי לאכול גבינה עם כפית ולשים המון חלב בתה ולאכול סנדוויצ'ים עם גבינה וחמאה. זה עדיין לא אומר, חלילה, שלא אכפת לי מהבריאות שלי - כשחולים אוכלים מרק עוף, אז אכלתי היום שקית של מרק נמס בכוס בטעם עוף (שקט. שקט. שקט. שקט! שקטטטט. אני לא רוצה להבריא, אוקיי?) 

אתמול קרתה לי חוויה מוזרה. הלכתי לראות את המחזמר של י"ב ובשלב מסוים לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו. זו היתה ההרגשה הכי מפחידה בעולם כי הם דיברו ודיברו וחלק מהמילים היו ניתנות להבנה אבל אני לא הבנתי אותן כי לא הכרתי אף מילה, וניסיתי לחשוב על כל המילים שאני מכירה ולנסות למצוא לפחות אחת ולא הצלחתי. זה היה מפחיד ותחושת חוסר אונים אדירה כי היו לי מחשבות, חשבתי אותן ולא הייתי יכולה לבטא אותן בתוך הראש שלי. בסוף מצאתי מילה - "שלום", כמה נדוש, וצרחתי לעצמי אותה בתוך הראש שוב ושוב עד שנזכרתי בעוד מילים ואז הצלחתי להבין את השחקנים, חוץ מבקטעים בהם הם דיברו לא ברור. זו היתה חוויה מערערת והלוואי שלעולם לא תחזור שוב. 

מתחשק לי לכתוב פאנפיקשן על החיים שלי, עם כל האנשים שאני מכירה בתור הדמויות. זה יהיה תרגיל מעניין בהתבוננות ובכתיבה. 

הולכת לתפור ולצפות בפיוצ'רמה ולהשתעל ולא לדבר עם אף אחד. לילה טוב (צריכה למצוא שם חדש לישרא. Write in the night היה גחמה של ילדה בת 12 שפתחה בלוג בחמש בבוקר מתוך דחף אימפולסיבי).