בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

ביקשתי מאלי וינסרמן מי"א 2 לצאת איתי לדייט בבריכה הציבורית. אמרתי שהמון זמן לא הייתי שם ושאני מתגעגע לתחושה של הלשחות, אבל בעצם כל מה שרציתי היה לראות אותה בביקיני. 

אומרים שאלי וינסרמן נראית נהדר בביקיני. לאף אחד אין שום דרך לדעת את זה כי היא אף פעם לא באה למסיבות בריכה של השכבה וגם לא לים, וכשהיא בבית הספר היא תמיד עם חולצות גדולות שמסתירות לה הכל ואפילו בשירותים של הבנות היא לא מורידה את החולצה כדי לשים דאורדורנט או להחליף אותה (לא בדקתי, אני לא סוטה. אבל החברה הכי טובה שלי דני אלבס (זה קיצור של דניאלה) אמרה לי, ואני יודע שהיא כן בדקה כי היא רוצה לא פחות ממני לראות את החזה של אלי וינסרמן מי"א 2). היא גם לא מדברת הרבה, אלי, אבל היא בחמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ומביאה הביתה רק מאיות. כששואלים אותה למה היא אומרת שאבא שלה רוצה שהיא תלמד קשה כדי להתקבל לאוקספורד, למרות שזה בכלל באנגליה. 

להרבה אנשים בבית הספר שלי יש קראש על אלי וינסרמן, והיא תמיד מחייכת אל אנשים ויש לה שיניים מושלמות כאלה, לבנות, כמו לשחקנית. השיער שלה חום וגלי ותמיד יש לו ריח של שמפו, והעיניים שלה אדומות - בהתחלה זה היה מוזר, ואחר כך כבר לא. היא אף פעם לא הסכימה לצאת עם אף אחד אז לא היו לי הרבה ציפיות, אבל הפסדתי בהתערבות עם דני ואמרתי לה שאם היא תסכים אני אשלח לה תמונה. דני היא בי, אבל אנחנו לא מאוהבים אחד בשניה: סיכמנו את זה כבר בכיתה ט'. 

"בבריכה הציבורית? כאן בעיר?" שאלה אלי וינסרמן וחייכה עם העיניים. הנהנתי. 

"המון זמן לא הייתי שם, ואני מתגעגע לתחושה של הלשחות. יהיה נחמד אם את תבואי, רק את ואני. בדרך כלל בשעות האלה אין שם הרבה אנשים, רק כמה ילדים קטנים במים הרדודים." 

היא חייכה והייתי בטוח שהיא עומדת להגיד לא, אבל היא אמרה, "אוקיי. מתי ניפגש? ואיפה?" והייתי כל כך מופתע עד שלא ידעתי איך להגיב, אז אמרתי, 

"ליד השער הבריכה, ביום שלישי בשתיים." והייתי מאושר, כי אלי וינסרמן מי"א 2 הסכימה לצאת איתי ועם כל השאר לא. 

"אוקיי," היא אמרה שוב ואז אמרה, "ניפגש," ואז הלכה אל השיעור שלה, אנגלית חמש יחידות. אני הייתי באנגלית ארבע יחידות, כי אני ממש גרוע באנגלית. 

אין לי כוח להמשיך. בעיקרון היא הורגת אותו בייסורים. 

אמרתם שאני לא יכולה 

לגבור על חוקי הטבע 

ולגרום למים לעוף לשמים כמו שהיה אמור להיות. 

לא הצלחתי, אבל הייתי קרובה 

ולא שמרתי על השער כמו שהייתי צריכה לשמור. 

אחר כך כולנו יצאנו למסע 

המסע האהוב עלי, כך נדמה 

בו הלכנו ופגשנו את הארי פוטר והלכנו ליד נחל 

הלכנו ליד נחל עם התינוקת הקטנה עם השיער. 

ואז - וזה הקטע המעורר תקווה - 

התינוקת ציירה פתקים פתקים 

עם הפנים של איש מוכר 

ואמרנו לבוגד שרק בנות יכולות 

לשחות בנהר, בגלל החצאית שלהן

או שזו היתה מסילת רכבת? 

ואז ברחנו מהבוגד ורצנו רצנו רצנו 

עם המון פתקים שציירה התינוקת 

ורצנו רצנו רצנו (לי היה קשה לרוץ, אבל 

היו לי הרבה פתקים בכיס וגם תיק) 

אל מגרש החניה 

בו הוקצתה לנו מכונית מהאיזור הכחול בחלק השני 

אז רצנו רצנו רצנו במגרש החניה. 

אבל כל מה שהיה באזור הכחול 

היו מכוניות אייפון, ומי כבר יודע לתפעל 

מכוניות אייפון? הן נראו כמו אייפון. 

אז חיפשתי את איש הקשר שלנו, היחיד שלבש כחול 

(או לפחות, שהצל גרם לזה להיראות כאילו לבש כחול) 

קראו לו רועי והוא היה נמוך, אבל מכוניות האייפון 

הפכו לסירות קאנו מסוג מיוחד, כזה 

שרק אנשים עם פתק יכולים לשוט בו 

(מהצד התחתון של הסירה) 

ובדיוק התכוננו לשיט, אני והאישה השניה שאיתי 

שאיתה רצתי 

התכוננו לשיט וידעתי שעכשיו אני עומדת לראות הכל 

את כל הסודות, ושזה עומד להיות כיף 

ידעתי את הסוף. ידעתי שנגיע למחסום בדיוק לפני 

שנצא מהנהר, ואז תהיה לנו דרך סודית לפתוח אותו. 

אולי עם הפתקים, ואולי אני אשתמש בחכמתי 

כך או כך, ידעתי שעומד להיות מצוין. 

ואז בא מי שבא ואמר שעומד להיות מצוין ודחף אותי כך ששטתי לבד 

בתוך הקאנו שטתי לבד (הסירה עדיין לא היתה מוכנה) 

ועל הצד העליון של הסירה, ואז ראיתי את כל האנשים 

עם הפתקים 

ועל החולצות שלהם סיסמאות שככל ששטתי הצטרפו אחת לשניה והפכו למסר נגד בריונות 

או משהו כזה 

והם חייכו אלי והכל היה טוב 

ואז הגעתי לסוף של הנהר, ואמרתי להם שזה בסדר, שאני יכולה להמשיך 

(הם חייכו ואמרו שבסדר) כי אמרו לי שזו עומדת להיות הפלגה ארוכה 

והיא לא היתה, אז הם נתנו לי לעבור ושטתי 

אז הכל נהיה אפל יותר, ידעתי שבסוף אני עומדת להגיע למחסום והכל יהיה טוב 

אבל הנהר נעשה דליל יותר, יבש בכמה מקומות והייתי צריכה לדחוף את הסירה 

כדי שתתקדם 

ושמעתי את הסיפור על האיש שהיה מאוהב בחברה שלו, שהיתה ביסקסואלית 

והתאהבה בבוס שלו. בהחלט הטיפוס המתחתן, ואז 

הוא היה כל כך עצוב עד שהוא חפר תעלה בצד השני של הנהר 

גרם לביצה להיווצר ולהמון עצים להתמוטט 

עכשיו הוא מנסה לחסום את מה שחפר בגופו 

לפחות כך הוא סיפר לי 

ואז הגעתי לסוף הנהר, אבל לא היה שם שום מחסום

אז החלטתי להסתפק באוטופיה שראיתי לפני כן 

הלכתי עם הסירה את כל הקטע הזה בנהר שלא הייתי אמורה לשוט (כל פתק נשכח כבר) 

ובדיוק הגעתי לסוף של הנהר אותו הכרתי, אבל היה כבר לילה 

והתחלתי לתרץ את היעדרותי בנשיקה סוערת עם מישהו, אבל אז 

כבר התעוררתי, בדיוק אז. 

(תת מודע וכו'. זה היה חלום נהדר) 

לספר את האמת זה תמיד המפלט האחרון שלי, ובאופן משונה למדי אני מרגישה כמו אדם יותר טוב ובכל כישורים חברתיים בזכות זה. 

יש לי שני סוגים של שקרים - שקרי המציאות ושקרים חברתיים. את שקרי המציאות אני מספרת כדי להעשיר את המציאות ולא להפוך אותה לאפשרות היחידה שיש, וכי זה כיף (במיוחד כי זה כיף. את ההתפלספויות המצאתי כדי לתרץ את זה), ואני תמיד מספרת את האמת אחרי שאני רואה שהצד השני מאמין לי. למשל כשאני אומרת שיוצא סרט להאוס בכיכובו של פורמן, או שניל גיימן בא לעולמות. זה כולל גם סיפורים ודמויות שאני ממציאה וכולם יודעים שהם לא אמיתיים אבל איכשהו הם כן אמיתיים, כמו השטן. 

את השקרים החברתיים אני מספרת כדי שאנשים יחבבו אותי וירגישו בנוח במחיצתי, וזה כולל "כן, אני אשמח,", "ממש אהבתי את זה," ובעיקר להשמיט דברים, חלקים בחיים שלי, כמו המגמה, ביה"ס, אייקון, מפגשים וכו'. קוראים לזה גם אמנות השיחה, וזה עובד ברוב הפעמים כי אני יודעת מה הצד השני מצפה ממני לומר ואז אני אומרת את זה. 

בפעמים שזה לא עובד אני נכנסת לפאניקה, ואז אני אומרת את האמת. ברוב הפעמים זה לא עובד והצד השני שונא אותי, ואז אני מתעצבנת על עצמי כי כנראה היתה תשובה נכונה לאיך הייתי צריכה לענות אבל בחרתי באפשרות הקלה. זה קורה יותר פעמים משהייתי רוצה שזה יקרה וזה נוראי. 

אל תגידו לי "פשוט תהיי את" כי זו מי שאני, ואני אוהבת את הסוג הראשון של השקרים כי הוא כיף. גם אל תגידו דברים כמו "זה לא בסדר" כי זה כן בסדר, זה גורם לאנשים להרגיש בנוח לידי וליהנות וזה טוב. אני טובה בלנהל שיחות, רוב הזמן. 

אני לא חושבת שאמשיך אותו. בעיקרון זה היה אמור להיות שבתוך הדבר ממתכת יש סוג של וירוס חייזרי שגורם לדברים, אבל אין לי כוח. תדמיינו לזה סוף. 

אבל אני עדיין די גאה בכתיבה (עוד מעט אגלה שאין לי סיבה, אל תדאגו) אז אשמח אם תעיפו מבט.