בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

בשניות הראשונות אחרי שימית התעוררה היא לא היתה מסוגלת לזוז. היא פקחה את העיניים והכל היה מטושטש ושחור ואפור ושחור ואני לא באמת יודעת לכתוב. 

כשהצליחה לבסוף להניע את גופה, היא שפשפה את עיניה וחיכתה להתבהרות המבורכת שחזרה על עצמה בכל בוקר מחדש, להחלטה הסופית היכן היא נמצאת, לסחרחורת הקלה ואז להקלה בסחרחורת. אני לא חושבת שאי פעם ידעתי. 

בפועל היא הגיעה רק לשלב שפשוף העיניים, ואז עברה לתנוחת ישיבה ותהתה למה היא לא מרגישה את עינה השמאלית ולמה, גם אחרי שראייתה חזרה למצב הרגיל, התמונה שנתגלתה לפניה לא היתה אותה התמונה שראתה בכל בוקר, אלא רק חצי ממנה. אני לא יודעת מה עוד אני יודעת לעשות. 

כמה דקות של תהייה שקטה חלפו עד שימית הבינה שהעין שלה לא נמצאת איפה שהיא אמורה להיות. רק אז היא הרשתה לעצמה לצרוח.