בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, וזה מפחיד אותי כי הזמן ממשיך לעבור אם אני יודעת ואם לא. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, כי זה תמיד היה ספרות אבל אני לא חושבת שאני רוצה ללמוד ספרות. אולי ביולוגיה. 

המטרה שלי היא כמו של כל אחד אחר - להרוויח כסף ממשהו שאני נהנית ממנו. הבעיה היא שאני כבר לא נהנית יותר משום דבר ספציפי - אני שמחה תמיד, אבל אף פעם לא בגלל משהו. פעם זה היה כתיבה אבל עכשיו יש לי בחילה בכל פעם שאני כותבת, ואז זה היה ציור אבל עכשיו יש לי בחילה בכל פעם שאני מציירת, ובעיקרון אני במחזור עכשיו אז יש לי בחילה כל הזמן ואני לא באמת צריכה לכתוב עכשיו כי אני הורמונלית ומרגישה כאילו מישהו דוקר אותי ברחם שוב ושוב. 

למה אנשים חכמים רוצים לדבר איתי כל הזמן? זאת אומרת, זה מחמיא, אבל בשנים האחרונות אני מרגישה כל כך מטומטמת בהשוואה לכל אחד אחר כשבעצם אני ממוצעת, וזה בסדר כי הרבה אנשים הם ממוצעים. אבל כשאני מוקפת באנשים חכמים מהממוצע אז אני בעצם פחות מהממוצע, שהוא מעל הממוצע (כבר הזכרתי שאני הורמונלית וטיפשה?) ובערך בכל שיחה שאני מקיימת אני מרגישה כאילו אני מורידה את הרמה בכוח, מה שלא מסביר למה הם ממשיכים לרצות לדבר. אולי הם אוהבים להרגיש חכמים. 

אני זוכרת שכשסיימתי את הספר שלי שמחתי, כי אמרתי לעצמי שלא משנה כמה גרועה האנשים שסביבי יגרמו לי להרגיש, תמיד אוכל להגיד לעצמי שהי, הם אמנם מוצלחים יותר אבל אני סיימתי לכתוב ספר. סיימתי לכתוב ספר. סיימתי לכתוב ספר. אבל זה לא עובד יותר כי א) זה היה לפני יותר משנה וב) זה היה כתוב גרוע. אז כן, אני מאושרת אבל אני מרגישה גרועה יותר מאי פעם. 

לא מזמן נכנסתי לאתר כלשהו שהייתי פעילה בו בגיל 13 ומצאתי שירים שכתבתי באותה תקופה. חשבתי שזו תהיה דרך בשבילי להרגיש יותר טוב עם עצמי, כי אמנם אני לא כותבת משהו עכשיו אבל לפחות אני יותר טובה ממני בת ה-13, אבל אני די בטוחה שאז כתבתי יותר טוב משאני כותבת עכשיו. אני אדם טוב יותר אבל כותבת רע יותר ממני בת ה-13 ואני חייבת להגיד שאני מרגישה די נוראי בנוגע לזה (בדרך המאושרת ביותר שקיימת).