בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

שכחתי את הקלמר בביה"ס כי אני מטומטמת, אז אין לי איך לצייר ונשאר לי לכתוב, שאם לומר את האמת הופך להיות פחות ופחות כיף בזמן האחרון אז אני אפילו לא בטוחה שמתחשק לי, למרות שלפני חצי שנה הייתי עטה על השעות החופשיות מיצירה חזותית כמו שאני רק יודעת, ואפילו מתפלספת על זה במשך לפחות ארבע שורות בבלוג. לא בטוחה מה קרה שפתאום כבר לא כיף. 

אולי זה כל הבגרויות, למרות שאין כל כך הרבה ובכלל זה התחיל עוד לפני זה. אולי אני סתם מתבגרת, הרי כולם אומרים על גיל ההתבגרות שהוא נטישת הכתיבה לטובת האמנות החזותית. אולי אני סוף סוף נעשית טובה יותר בציור מבכתיבה? 

זה כנראה גיל ההתבגרות. כיאה לטינאייג'רית שאני, בחודשים האחרונים אני טורפת מאמרים פמיניסטים כמו גלידת עוגיות, ואם לומר את האמת זה נהדר כי זה עולם בו קל לדעת איפה את. קל לדעת מה קורה, ואם יש שאלה תמיד אפשר לשאול ב"אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור" למרות שבכנות, אני לא חושבת שאי פעם יהיה לי האומץ אפילו להצטרף לקבוצה, שלא לדבר על לפרסם או להגיב שם. בכלל חברות בקהילה מסוימת קצת קשה לי, כמו אתר הסטימפאנק הזה שהצטרפתי אליו אבל עכשיו אני בקושי נכנסת כי אין לי מה להגיד לאנשים, אני כבר רגילה לעולם בו אני לא צריכה רושם ראשוני כי כולם מכירים בזה שאני מגניבה ואני לא זוכרת איך הם הגיעו למסקנה הזאת.

אז אין לי מושג מאיפה הגיע חסם הכתיבה הזה או מתי הוא יעבור, או אפילו אם אני בכלל רוצה שהוא יעבור. אני רוצה לכתוב כל החיים שלי? תמיד ראיתי את העתיד שלי כאחד שכולל כתיבה, אבל עכשיו אני הרבה פחות בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות וזה מפחיד אותי הרבה יותר משאני מוכנה להודות. 

קדימה. נלך על שיר מגעיל בלי חרוזים ובלי טכניקה ואני שונאת אותו עוד לפני שבכלל כתבתי אותו. 

מה אני רוצה לומר בעצם?

או לתאר אוטובוס הומה

ואנשים (איבדתי את היכולת)

טיפת זיעה זולגת במורד החזיה

מוחה אותה ומתנצלת

(למה לא מצליחה לכתוב)

מה אני רוצה לשיר? ומה רציתי?

אולי סדרת קטעים מתוך חיי

צחוק בלתי נשלט

ואנשים (מה לעזאזל קורה לי)

ושוב התחילה התקופה הזאת

התקופה הזאת של קיץ

ואין לי דרך להגיד (אני שונאת את זה)

שלפעמים אני אוהבת

להריח את החזיה המיוזעת

והינמס על המיטה המיוזעת

ולשאול את עצמי על נטיותי המיניות

(הלוואי שזו רק תקופה חולפת).