בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

(כן, האמת היא שממש לא אכפת לי מה אתם חושבים. אנשים נוטים שלא יהיה להם אכפת מאנשים אחרים, במיוחד אם הם לא מכירים אותם)

כל יום מחדש הוא היום המאושר ביותר בחיי, או השלישי המאושר ביותר בחיי, כי היום המאושר ביותר היה ב-2011 והשני המאושר ביותר מעולם לא התרחש. כל יום אני שמחה וצוהלת או עצובה, אבל זה אפילו לא רלוונטי כי כל יום מחדש הוא היום השלישי המאושר ביותר בחיי. 

כבר חצי שנה שלא כתבתי מילה. ודאי תגידו, "אבל אוטופסי, הפוסט הקודם שלך הוא שיר, וכמה פוסטים לפניו נמצאת התחלה של סיפור צולע,", אבל הדברים האלה לא נחשבים. אלה פיצוחים, דברים שאני עושה בשביל הכיף כשאני מרגישה שהחיים שלי ריקים מדי (גם אם מאושרים), כשאני מרגישה שאני גוועת לאט. לא כתבתי כבר חצי שנה, וכל יום מחדש הוא היום המאושר ביותר בחיי, וגם אם זה היה ככה גם בזמן שכתבתי, לא הגדרתי את זה ככה וזו הרי הכתיבה - הגדרות. קביעת המציאות - כל מציאות שהיא - בעזרת אותיות. וההגדרה הזאת, של האושר, החלה אחרי שהפסקתי לכתוב, לפני חצי שנה. 

האם לזה הפכתי? רדודה כל כך, צוחקת מדברים אקראיים בלי שום סיבה, כי למה שתהיה לי - כישלון? האם לזה הפכתי, מרכזת רגשות קשים בבלוג כי אין לי שום מקום אחר, כי יש לי רגשות קשים?