בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

נמאס לי שאנשים מניחים שאני טיפשה, רדודה, לא מורכבת, לא מפותחת, ילדה קטנה ותמימה רק בגלל שאין לי צרות ואני מעזה להיות שמחה כל הזמן במקום להיות עצובה כל הזמן. 

נמאס לי להרגיש אשמה בכל פעם שאני פותחת את הפה ואומרת דברים בקול החזק שלי של ההרצאות ולהתחרט אלף פעמים על כל משפט שאני אומרת.

נמאס לי מאנשים שאומרים לי ש"יש לי כל כך הרבה פוטנציאל". 

נמאס לי מאנשים שחושבים שזה לגיטימי להעיר לי על דברים גם אם לא ביקשתי הערות, כמו "את צריכה להוסיף הצללות פה" או "יהיה לך נורא יפה ארוך".

נמאס לי שאנשים חושבים שכל מה שאני שואפת אליו זה להתאים למודל שלהם. אני אקצוץ את השיער שלי אם וכשיתחשק לי, והדבר שהכי פחות מעניין אותי הוא שאת חושבת שאין לי את מבנה הפנים לזה. 

נמאס לי מליצור. אני לא יכולה לצייר שוב משהו בלי לבקר אותו בראש שלי עד שהוא הופך למכוער, בלי שעל כל קו אזכיר לעצמי עד כמה שאני גרועה. אני לא יכולה לכתוב משהו בלי להזכיר לעצמי שוב ושוב שלעולם לא אהיה סופרת. 

נמאס לי מזה שיש לי רק גרביים עבים וכבר קיץ, אז חם לי נורא בכפות הרגליים. 

נמאס לי מאנשים שמזהים אותי. הפרצוף שלי עד כדי כך בולט? 

נמאס לי מביקורת בונה. כבר שנתיים לא שמעתי מחמאה על הציורים שלי בלי "אבל". רוצה לצייר מושלם. 

נמאס לי מהקו שלי. הוא לא מדויק ואני חוזרת עליו הרבה פעמים עד שהוא עבה והוא מאוד מחופף אבל לא מצליח להיות מאויר באופן מלא-חן, כי אני לא שולטת בו. 

נמאס לי מתולדות. יש לי מבחן מחר, בדיוק על יום קומיקס בחינם, וזה מעצבן כי לא יישארו אוגדנים עד שאגיע. 

נמאס לי מויכוחים פנימיים על הנטייה המינית שלי. איך אני לא יכולה לדעת אם אני א מינית או לא? אני פאקינג אני! אני אמורה לדעת יותר טוב מכל אחד אחר! 

נמאס לי מלבקר אנשים אחרים. אני יודעת שזה שאני מצליחה להסתדר עם דברים ממש לא אומר שגם אנשים אחרים יכולים, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב לפעמים שזה כן ככה. 

נמאס לי מספרים. 

נמאס לי מסדרות. 

נמאס לי מסרטים. 

נמאס לי מלעשות כל דבר שהוא לא לישון. 

נמאס לי מפמיניזם רדיקאלי. 

נמאס לי מלהיות חפץ, תפקיד בחיים של כל אחד חוץ משלי, אביזר במה.

נמאס לי מזה שאף אחד לא חולק איתי חוש הומור, טעם מוזיקלי, טעם אמנותי וטעם בספרים.

נמאס לי מזה שכשאני מנסה להסביר לאנשים למה ספר מסוים כתוב לא טוב, עם נימוקים וטענות שעבדתי עליהם במשך הרבה זמן וגיבשתי אחרי קריאה מעמיקה של הספר, הם משיבים ב"זה לא כאילו את היית יכולה לכתוב יותר טוב" בלי בכלל לקרוא שום דבר ממה שאני כותבת. 

נמאס לי מזה שאנשים חושבים שרק בגלל שאני שמחה, זה אומר ששום דבר לא יכול לגרום לי להתמוטט. שאנשים מרשים לעצמם להתבדח על החולדות שלי שמתו, כשהם היו חברים הרבה יותר טובים מהם. כשאנשים מדברים איתי על הציור שלי או על ספרות או על דברים שיכולים לגרום לי לפרוץ בבכי והם יודעים שאלה נושאים רגישים אצלי אבל הם מניחים שלא יהיה לי אכפת. 

נמאס לי מהכתיבה של סטיבן מופאט. 

נמאס לי מג'וס ווידון. 

נמאס לי מארגז הקרטון שתופס 30% מהחדר שלי. 

נמאס לי מזה שאין לי כסף וכנראה לעולם לא יהיה לי. 

נמאס לי מהידיעה הקלושה שאחרי תיכון לא אצליח להגיע לאנגליה ואצטרך להתאבד. 

נמאס לי מקיץ. 

נמאס לי מהשטן. 

נמאס לי מישראבלוג. 

נמאס לי מלכתוב פוסטים טינאיג'ריים אידיוטיים ואז לחכות יומיים לתגובות כמו ילדה בת ארבע.