בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני יודעת שאני רק בכיתה י' ואין לי זכות להתלונן על עומס מבחנים, אבל העולם הזה של בגרויות ומתכונות לגמרי חדש לי ואם לומר את האמת אני לגמרי מבועתת. 

אני מרגישה די רע כרגע, לא שיש לי סיבה, אז יש לי דחף לגזור עוד את השיער. הוא ארוך מדי, הוא כבר כמעט מגיע לכתפיים, ואם אמשיך ככה בסוף בכלל לא יישאר לי שיער, אבל אין לי בעיה עם זה. שאנשים ירגישו רע כשהם לא יכולים לזהות אם אני בן או בת, אני עם השיט הזה גמרתי. שיקראו לי איך שהם רוצים, זה לא כאילו זה רלוונטי אם אנחנו לא עומדים לעשות סקס ואנחנו לא אז בשביל מה. 

אני רוצה להיות באומגל כי זה מרגיע אותי כי אני יכולה להתנתק מתי שאני רוצה אבל יש שם מישהו שהוספתי בסקייפ ואני לא רוצה לדבר איתו והוא מזהה את הפרצוף שלי (ברצינות? אני לא מזהה את הפרצוף שלי) וכתב לי בסקייפ כשהתנתקתי כשראיתי אותו, אז נידונתי לשבת כאן בבדידות. לא שאני יכולה להיות בודדה בחדר שלי, יש לי כאן כל כך הרבה אנשים אבל הם מוגבלים ליכולות האינטלקטואליות שלי כי הם לא באמת קיימים, אלא חלק מהמוח שלי, והיכולות השכליות שלי קטנות מספיק גם בלי שאחלוק אותן עם ישויות אחרות. 

בכל פעם שאני פוגעת בארגז הכלים שעל הרצפה כשאני הולכת בחדר אני אומרת "סליחה" כי הרעש נשמע בדיוק כמו רעש שנשמע אחרי שפוגעים עם הרגל בכלוב של חולדה, אבל אין שם כלוב של חולדה כי כולם מתו ומשום מה אנשים חושבים שזה בסדר לדבר על זה למרות שזה לא. אני רוצה להסתפר אבל אמא בבית והיא לעולם לא תרשה לי. היא חושבת שהשיער שלי קצר אבל הוא לא, הוא מגיע לי כמעט עד הכתפיים וגם ככה זה הגוף שלי ואני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה. גם להסתפר קצוץ אם מתחשק לי. אולי יתחשק לי, למרות שונוס אמרה שזה לא יתאים למבנה הפנים שלי אבל מי בכלל שואל את ונוס, גם ככה ברור לגמרי שהיא לא מעריכה אותי על שום היבט בחיים שלי אז למה שבכלל אתייעץ איתה לפני שאסתפר קצוץ.