העובדה הפשוטה היא - אני מאושרת. גם כשאני עצובה, אני מאושרת. זו לא מסיכה - זה אושר אמיתי, מלא, נכון, כמעט מאני - גם כשאין לי סיבה וגם כשיש, אני מאושרת.
אני לא יודעת למה זה ככה, או איך גורמים לזה להפסיק. בעודי מוקפת במתבגרים שנאבקים בתקופה הזאת בחייהם במלוא העצמה, מלאים ברגשות מורכבים ופנינות חכמה ומצבים שהם צריכים להתגבר עליהם - אני בורכתי (או קוללתי) ברגש אחד פשוט, בחיים חסרי אירועים, בלי שום דבר להציע לעולם חוץ מאושר בלתי פוסק שאני לא יכולה לחלוק עם אף אחד. ניסיתי.
כבר אמרו לי אינספור פעמים שאני ילדותית. אמרו לי גם אינספור פעמים שאני בוגרת לגילי. אני לא מצליחה לספור את הפעמים בהן אמרו לי שאני "כל כך בת 16". אני אדם נייטרלי, כזה שלא משנה כלום, ואני בסדר עם זה כי זה לא גורם לי להרגיש כלום חוץ מאושר. כן, אני כותבת כל הזמן, אבל לא על נושאים בעלי משמעות. כן, אני מציירת, אבל בעיקר פאנארטים ומחוות לעבודות של אחרים. אנשים נהנים לדבר איתי, או לפחות הם מעמידים פנים שהם נהנים לדבר איתי, אבל זה לא הופך אותם למאושרים יותר ולפעמים זה הופך אותם לאומללים יותר. אני לא חכמה באופן מיוחד ובגלל זה לפעמים אני רוצה להתאבד, אבל זה לא קשור לעצב אפילו לא קצת.
אני מסוגלת לחייך ואפילו לצחוק פתאום, בלי שום סיבה חוץ מפרץ אושר פתאומי. אני צוחקת גם מדברים שלא מצחיקים אותי - אבל לא צחוק מזויף, אלא צחוק אמיתי. אין שום הבדל בין הדרך שבה אני מתייחסת אל אנשים שאני שונאת ובין הדרך בה אני מתייחסת לאנשים שאני לא שונאת, ואין שום הבדל בין המצב השמח שלי למצב הפחות שמח שלי, בו אני עדיין מאושרת כי זה מצב כרוני ואי אפשר להפסיק אותו.
לפעמים אני נהיית עצובה ואז אני כותבת בבלוג, ואז אני הולכת לישון וכשאני קמה אני שמחה שוב. זה כמו קסם. אני לא יודעת מה אני, אבל אני מאושרת וטוב לי וככל הנראה זה תמיד יהיה ככה, כי אני לא יכולה לדמיין מצב בו זה לא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
