בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

רגע לפני הסגירה של ישרא, שכנראה כבר לא תקרה כי יש פה יותר מדי אנשים שמוכנים להילחם בשביל האתר, 

אחרי שלוש שנים של הבלוג הזה וארבע וחצי שנים בישרא בבלוגים אחרים, נוביים להפליא (אפילו יותר מהפוסטים שלי מ-2011!)

אחרי תגובות שנאה ותגובות אחרות שלא שמתי לב אליהן בגלל כל תגובות השנאה, וכל האנשים האלה שקוראים לי ילדה קטנה ויומרנית ואני אוהבת כל אחד ואחד מהם, 

אחרי שלא נכנסתי להפרעות אכילה או לדיכאון ולא חתכתי ורידים ולא ניסיתי להתאבד ולא שתיתי אלכוהול ולא עשיתי סמים או סקס או ילדים ואפילו לא התנשקתי, 

אחרי שכתבתי ספר שנולד מאפרם של כל הספרים האחרים שניסיתי לכתוב, ואז ניסיתי לעשות את זה שוב ועדיין לא ויתרתי לגמרי, 

שיניתי כינוי. עכשיו אני אוטופסי, וזה אחרי ששיניתי את שם הבלוג מImpossible הצ'יזי ל"שיר הקיר" הקצת פחות צ'יזי, אבל עדיין די, ואני כבר לא write in the night שנהגה בחמש בבוקר קריר בשלהי הקיץ או בתחילתו או באמצעו, כשפתחתי את הבלוג הזה שלא ידעתי שיהיה הבלוג האחרון שאפתח (וגם לא היה, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת). 

אני אוטופסי וישראבלוג לעולם לא ייסגר, ולו רק בשביל שנוכל כולנו להתאבל על סגירתו במקום כלשהו. 

אלה המילים שלי על הסגירה של ישרא, יותר לא תשמעו אותי מדברת על זה. לא תכננתי לכתוב את זה, אבל הסוף של איך פגשתי את אמא שלי הותיר אותי רגשנית (אני מושפעת בקלות) ואני לא מצליחה למצוא סרטונים טובים של נתיחות שלאחר המוות באינטרנט.