בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

פעם, בביה"ס היסודי, היו לי חברים. חברים מהסוג שרואים בסרטים, חברי ילדות, כאלה ששיתפתי איתם את כל הסודות שלי והקמנו ביחד חבורות סודיות ומאורות מסתור בשביל המפגשים של החבורות האלה, אימונים בפריקת אקדחי צעצוע למקרה של תקיפה, פתירת תעלומות, ממלכות בדיוניות שהמצאנו. היינו כותבים סיפורים ביחד ומשחקים ביחד וחולקים המלצות על ספרים, והיינו חבורה כזאת, כמו בסטריאוטיפ, והיינו ילדים. 

פעם בכמה זמן כולנו היינו הולכים לפיצרייה כדי לאכול פיצה ולדבר, ואז היינו הולכים אל הגינה שמאחורי הפיצרייה כדי לדבר אחד עם השני תוך כדי התנדנדות (כי הרי כבר היינו על סף גיל ההתבגרות, לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לשחק במתקנים) ולחלוק חוויות. פעם אחת נפלתי מהספסל בגינה הזאת ונחבלתי, אולי בלסת, והסימן ההוא נשאר להרבה מאוד זמן. 

בכל פעם שהיינו הולכים לפיצרייה, החבורה היתה משתנה במקצת. פעם זה לא היה יכול להגיע, פעם ההוא, פעם הזאתי הזמינה אותה ואותה. עדיין, בדרך כלל זה כלל לפחות אותי, סקיני, אחותה של סקיני, וספוצ'י, משי, פיילוט וסאטיר, עם תוספות אקראיות פה ושם. אני זוכרת איך באחד מהמפגשים האלה, הילדותיים-נוסטלגיים-חבורת-חברים-של-פעם, דיברנו על איך בנים מדרגים יופי של בנות לפי מספרים, כי "זה מה שבנים עושים", והשיחה גלשה אל הבנות שיושבות באותו השולחן ואני לא איעלב אם יגידו שאני פחות יפה מסקיני, נכון? זה הרי ברור, מובן מאליו. אני לא צריכה להיעלב מזה, מעולם לא היתה אף אפשרות אחרת, ובכלל - יופי זה לא הכל בחיים. סקיני היתה יותר יפה גם מאחותה, אבל רק בקצת, ובכל פעם שהצלחתי לשכנע את וספוצ'י לאהוב אחד מהספרים שאני אהבתי הייתי מרגישה תחושת ניצחון ואז פעם אחת הוא גרם לי לקרוא את יומנו של חנון והתפלא למה לא סיימתי אותו מוקדם יותר, הרי אני כזאת תולעת ספרים. 

בשביל חלק מהבנים בקבוצה הייתי זונה. אני לא חושבת שהם הבינו ממש מה זה אומר - בעיקר בכיתות הנמוכות, אף אחד מאיתנו לא ממש ידע מה זה סקס או איך מוכרים אותו - אבל כן נטיתי להתפרצויות כעס והייתי מטומטמת ושמנה וזונה ואף אחד לא אהב אותי, אבל תמיד היו לי חבירם וסקיני היתה אומרת "אולי את מגזימה" כשהגזמתי ו"אני צודקת" כשהיא טעתה ו"את טועה" כשצדקתי. עד עכשיו היא אומרת את זה. 

אני חושבת שוספוצ'י תמיד הסתכל עלי כעל משקל עודף. עד כמה שבכיתי, לא באמת היו לנו תחומי עניין משותפים, וחוץ מהעובדה שגדלנו ביחד מאז הגן אני לא חושבת שאי פעם היתה סיבה שנהיה חברים. בכל זאת היינו, אחרי שהתגברנו על העניין ההוא שבו הייתי בטוחה שאני מאוהבת בו מאז כיתה ב', או אפילו מאז הגן כששאלתי אותו אם נתחתן כשנהיה גדולים והוא אמר שלא, ואני שאלתי עם מי כן והוא אמר שאם אישה אחרת, שהוא לא מכיר, ואני תהיתי למה שירצה להתחתן עם מישהו שהוא לא מכיר. בכל זאת, גן. 

אני זוכרת איך גדלתי, תמיד במחשבה הזאת - שאני שמנה מדי. בעיקר חשבתי שאני שמנה מדי. ומכוערת מדי. ועם קול מכוער, אני זוכרת, ובטן גדולה, ועכשיו אני בוכה על האישיות וחוסר הכישרון שלי אבל אז בכיתי על הבטן הגדולה שלי, במשקל חמישים וחמש. כמה שבכיתי, אבל העיקר שהיו לי חברים. 

היום אין לי חברים. היום אני מסכנה, כי כל מה שיש לי זה אנשים באינטרנט שאני פוגשת בכנסים וכמעט לא יודעים איך אני נראית, שמתעקשים שזו זכות לדבר איתי ואני מתעקשת שזו זכות לדבר איתם. היום יש לי אנשים לדון איתם דיונים ארוכים, מעמיקים ומנתחים על דברים שאני אוהבת ושהם אוהבים, בלי שיקראו לי חנונית, גם אם זה ברוח טובה, שמחמיאים לי על הברקות ואני להם. היום יש לי אנשים שאני לא יודעת את שמם אבל פוגשת בכנסים כל חצי שנה, מחבקת ומנהלת שיחה ספונטנית בת חצי שעה על כל נושא שהוא, ממתמטיקה עד לגיאוגרפיה של טולקין. היום יש לי אנשים שעוצרים אותי ברחוב ואומרים, "הי, זו את? הייתי בהרצאה שלך, היא היתה מצוינת!" ואני אומרת תודה ומרגישה יפה, יפה יותר משאי פעם הייתי, במשקל שישים וירכיים עבות וביטחון מכאן ועד השמיים שהם באמת מקבלים אותי, ושבעיניהם אני הרבה, הרבה יותר יפה מסקיני. 

אז תסלחו לי באמת שאני לא כמהה לימי החבר'ה בפיצרייה, לחבורות הסודיות והממלכות הקסומות, לשנאה העצמית היוקדת והדיאטות המטורפות שמעולם לא עזרו, לחיפוש נואש אחרי ספר שגם אני וגם וספוצ'י נוכל לאהוב, בהתעלמות מוחלטת מהספרים שאני אוהבת. סליחה על שאני לא יוצאת מהחדר כדי להתראות עם החברים שלי, לא אלה מהאינטרנט, האמיתיים, אלה מבית הספר שלא היתה לי ברירה אלא לפגוש, הפשרות. שאני "מתבודדת" בחדר שלי עם כל כך הרבה אנשים שגם בשבילם אני לא פשרה, אלא זכות, והם בשבילי. סליחה על ההליכה נגד הנוסטלגיה שאתם נאחזים בה כל כך חזק, על העובדה שאני מעזה להיות מאושרת גם במשקל שישים ובלי חברים אמיתיים, זאת אומרת, מחוץ לאינטרנט. 

(אבל מאלפוי היא לגמרי סיפור אחר) 

עריכה: 

עכשיו אני מרגישה רע עם עצמי כי אני לא מרגישה רע עם עצמי. רוצה שיחזרו אלי כל הספרים שהשאלתי אי פעם ושאתבצר איתם בחדר שלי ואנעל את הדלת ולא אתן לאף אחד ספר עוד לעולם, והיא לא תיפתח עד שאמות.