בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

פעם כתבתי ממקום רגיש, כאוב 

עכשיו אני כותבת ממקום חלש 

מתוך תחושה של מצוקה ונפילה 

ורסיסי דמעות עומדים בשתי עיני

כשאני מתבוננת במסך הקר. 

אבל בעצם התחושה נמצאת בפנים

שיקרתי כשאמרתי שדמעות צצות

אולי עדיף היה אילו היו דמעות 

אבל אולי זה רק היה מחמיר את זה 

הופך את המצב לקיצוני יותר. 

כתיבה בתבניות של הברות קבועות 

כלל לא עוזרת כמו כתיבה בחרוזים

שמסדרים עצמם אל תוך בתים יפים

כמעט ובלי שאהיה שם לעזור 

אולי יותר מזה, אולי פחות, אולי 

בעצם מעולם לא כתבתי דבר 

אני יודעת שהשירים היו שם 

הסיפורים היו שם קודם, חשבתי 

שעזרתי להם להסתדר בחן 

שאולי לא היו נכתבים בלעדי

שטים להם לנצח בחלל הריק.

אולי טעיתי, מה שמשנה עכשיו 

הוא העובדה שלא הוקל לי, לא בקצת 

ועוד אני כותבת תבניות על דף 

של הברות מהבהבות באינטרנט 

מפורסמות בעוד שניה בבלוג שלי.