בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

"כשאמיר מצייר, העולם יפה יותר

כי אמיר כל היום, כל היום

מצייר רק באדום..."

יש לי פרומרקר אדום אחד, שכנראה שווה יותר מכל שאר הציוד שלי ביחד. 

קניתי אותו בשיא ההתלהבות שלי מהדברים האלה במטרה לקנות אחד כל שבוע ובכך לגבש לי ערכה, אבל לא רציתי להיות מהאלה שיש להם המון ציוד יקר לאמנות ולא באמת מגיע להם כי הם לא יודעים לצייר וגם אין לי כסף לדברים האלה, אז בסוף הרעיון נגנז ונשארתי עם האחד הזה, בצבע אדום רימון. 

בחיי שכיף לצייר איתו. אני מוכנה לוותר על כל עתיד פוטנציאלי בשבילי רק בשביל האושר שבלשבת איתו ולמלא חללים באחידות מהפנטת. למרקרים האלה יש את החוצפה להיות כלי מקצועי, כיפי ושמגיע לתוצאות טובות, ולעלות שישה עשר שקלים לאחד כאילו אמנות זה מקצוע מכניס. כאילו אין ילדות בנות שש עשרה שרוצות להרגיש מקצועיות בעזרת ציוד במקום באמת להשקיע. פפף. 

לא שאני מתלוננת, חלילה - מרקר המחמד שלי, שכבר למדתי לאהוב אהבה מסויגת מעט, משרת אותי נאמנה ומועיל כמו שרק פרומרקר שעלה מחיר מוגזם בארטא יכול להועיל. אני צובעת איתו את הכנפיים והשיער של השטן וגם את החולצה המכופתרת של קריסטין מילטון, שהיא קפטנית של ספינת אוויר ברומן גרפי-סטימפאנק ג'נרי ומשעמם שממש מתחשק לי לאייר. בגלל שהוא צובע רק את שלושת הדברים האלה, הוא עדיין לא נגמר ונכון לעכשיו שוכן במגירה העליונה ביותר בשולחן שלי וכל כך שמח בכל פעם שאני מוציאה אותו משם, שהוא תמיד עושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. 

זה לא ממקומי להחליט בשביל אנשים אחרים, למי "מגיע" ציוד יקר לאמנות ולמי לא. אני לא אשקר, כשאני רואה ילדה שקטנה ממני בשנתיים שכל החיים שלה חפרו לה על כמה שהציורים שלה "מושלמייםםםם" ושההורים שלה דחפו לה מכל מקום חוגים לאמנות ואביזרים כי "כישרון כזה חבל לבזבז", אפילו אם היא באמת טובה (מה שלעתים רחוקות קורה, בעיקר בגלל מחסור בביקורת שגורם לאי היכולת לקבל אחת כזאת. כמו בכתיבה), אני בדרך כלל מגבשת עליה דעה שלילית לפני שאני אפילו פונה לברר מהי הגישה שלה, שהרבה פעמים גם מעצבנת אותי ("את לא יכולה להחליט מה אמנות ומה לא, כי את שונאת אמנות מודרנית ולדעתי זה ביטוי עצמי. אני דווקא חושבת שציורים היפר ריאליסטיים הם לא אמנות כי [סיבות] ואני דווקא כן יכולה להגיד את זה והדעה שלי תחשב כי [סיבות]"). לא שאני לא מהסוג הזה - כבר בתחילת שנה שעברה, כשהתחלתי ללמוד בתלמה, אמא שלי הבהירה לי שהיא לא מצפה ממני לממן את הציוד שבית הספר לא מספק ושהיא מוכנה לשלם על כל דבר בתחום הסביר. לעומת זאת, אני שונה מהן כי [סיבות]. וגם כי לי אין פרומרקרס, חוץ מהאדום רימון היפה שעושה את מה שמבקשים ממנו ובשלב הזה כבר פיתחתי אליו קשר רגשי. 

אני יכולה לכתוב פוסטים שלמים על הגישה שלי בקשר לאמנות, אילו אנשים אני מעריכה גם אם הדעה שלהם שונה משלי ואילו אנשים אני לא. זה דבר שתופס חלק נכבד מהיום שלי, וגם מהבלוג הזה. אבל לא בפוסט הזה, שנכתב על הפרומרקר האדום שלי שאיתו אני מציירת כנפיים ושיער של השטן וחולצה מכופתרת של קריסטין מילטון, וששוכן במגירה העליונה שבשולחן שלי.