בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

הפוסט הזה נכתב בהפרש זמנים ניכר מהפוסט הקודם כי אני מנסה להפיק את המיטב מחמש עשרה דקות התהילה שניתנו לי כשהחליטו להאדיר את הפוסט האחד לפני אחרון שלי ולהציגו בעמודת "פוסטים יצירתיים", מקומם של הסיפורים בהמשכים שאני כל כך מתעבת, אך איכשהו אני עדיין מוחמאת. דקות של תהילה שכבר הצטברו לשלושים, כי אני עדיין זוכרת את הפעם ההיא לפני שנתיים כשהייתי במומלצים (זה לא שאני פאתטית, אני פשוט בוחרת לחשוב על החלקים האלה בחיים שלי כי הם נקודת השיא). אבל הגעתי למסקנה שזה טיפשי כי גם ככה עדיין יש קישור אליו בעמוד הראשי, אז אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו. 

אם המבנה של הפסקה האחרונה היה מגושם ומבלבל, זה כנראה בגלל שאני לא יכולה לחשוב כמו שצריך כי אני שוב חולה. ברצינות, אני לא יודעת מה נסגר עם המערכת החיסונית שלי. זה לא בדיוק חולי כמו שאני מרגישה כאילו הריאות שלי מלאות בג'לי ובכל פעם שאני צוחקת או נושמת אני מתחילה להשתעל. לא מלווה בעייפות וחולשה כמו בפעם הקודמת, אבל תסמין מוזר כן הופיע הפעם - חוסר היכולת לסבול בני אדם, יותר מהרגיל. לא יכולה להתמודד איתם, והם נעלבים אבל אני מעדיפה לתפור ולראות שוב פיוצ'רמה ולהתעלם מהחובות שלי. 

בימים הראשונים ניסיתי להתנזר ממוצרי חלב כי הם גורמים לליחה ולאכול הרבה תפוזים כי ויטמין C, אבל אז החלטתי שלעזאזל עם זה והתחלתי לאכול גבינה עם כפית ולשים המון חלב בתה ולאכול סנדוויצ'ים עם גבינה וחמאה. זה עדיין לא אומר, חלילה, שלא אכפת לי מהבריאות שלי - כשחולים אוכלים מרק עוף, אז אכלתי היום שקית של מרק נמס בכוס בטעם עוף (שקט. שקט. שקט. שקט! שקטטטט. אני לא רוצה להבריא, אוקיי?) 

אתמול קרתה לי חוויה מוזרה. הלכתי לראות את המחזמר של י"ב ובשלב מסוים לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו. זו היתה ההרגשה הכי מפחידה בעולם כי הם דיברו ודיברו וחלק מהמילים היו ניתנות להבנה אבל אני לא הבנתי אותן כי לא הכרתי אף מילה, וניסיתי לחשוב על כל המילים שאני מכירה ולנסות למצוא לפחות אחת ולא הצלחתי. זה היה מפחיד ותחושת חוסר אונים אדירה כי היו לי מחשבות, חשבתי אותן ולא הייתי יכולה לבטא אותן בתוך הראש שלי. בסוף מצאתי מילה - "שלום", כמה נדוש, וצרחתי לעצמי אותה בתוך הראש שוב ושוב עד שנזכרתי בעוד מילים ואז הצלחתי להבין את השחקנים, חוץ מבקטעים בהם הם דיברו לא ברור. זו היתה חוויה מערערת והלוואי שלעולם לא תחזור שוב. 

מתחשק לי לכתוב פאנפיקשן על החיים שלי, עם כל האנשים שאני מכירה בתור הדמויות. זה יהיה תרגיל מעניין בהתבוננות ובכתיבה. 

הולכת לתפור ולצפות בפיוצ'רמה ולהשתעל ולא לדבר עם אף אחד. לילה טוב (צריכה למצוא שם חדש לישרא. Write in the night היה גחמה של ילדה בת 12 שפתחה בלוג בחמש בבוקר מתוך דחף אימפולסיבי).