בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אמא יצאה אז אין לי מושג איך אוניברסיטאות בישראל עובדות. צפו לטעויות מאסיביות. 

נדב לא יצא מהבית כבר יותר מדי זמן. אמא שלו נדנדה לו בטלפון, אבל הוא גר בבית של הסבים שלו כי זה היה קרוב יותר לאוניברסיטה ולמרכז הארץ והם לא היו בבית רוב הזמן כי בכל חודש הם טסו לטיול חוויתי במדינה אחרת, כך שלא היה אף אחד שהיה יכול להכריח אותו לצאת. זה היה חופש פורים והיו לו ערימות של מטלות להשלים, אך הוא העדיף להתעלם מהן, לצפות שוב ב"חברים" וב"האוס" שהוריד אל המחשב שלו ולהזמין גאדג'טים חסרי תועלת באיביי שמכעט ולא היה יכול להרשות לעצמו לקנות. 

כשקיבל מכתב אדום ובו כתוב שחבילה מחכה לו בסניף הדואר הקרוב לביתו, נדב שמח. עברו כבר עשרה ימים מאז שהזמין את החולצה ההיא של באטמן ולמרות שלדברים מארצות הברית לוקח בדרך כלל הרבה זמן להגיע לישראל, דף המכירה ציין במפורש שזמן המשלוח הוא מהיר במיוחד לכל מקום בעולם ולא אמור לקחת יותר מארבעה ימים. הוא אסף את החבילה מסניף הדואר והלך איתה בידיו אל הבית בו גר, כי הסניף לא היה רחוק במיוחד ולא היה חם מדי באותו היום. בדרך הוא פגש את שירה, שלמדה איתו פילוסופיה וניסתה במבוכה לתחזק שיחת נימוסין עם נדב למרות שהיא לא הכירה אותו כמעט בכלל. 

"מה יש בחבילה?" היא שאלה בסקרנות מזויפת בחלקה. 

"חולצה שהזמנתי מאיביי. של באטמן." מכשלא הגיבה הוסיף, "בדרך כלל אני לא מת על די סי, אבל, זאת אומרת, באטמן זה נוסטלגיה, לא? אמנם בתור ישראלי לא גדלתי על הקומיקס אז רק עכשיו אני יכול לקרוא אותו, אבל כולם גדלו על באטמן. מתתי על הסדרה, והחולצה היתה ממש זולה, אז החלטתי לקנות אותה." 

נדב לא החשיב את עצמו כשוביניסט, אבל שעות רבות מדי של שיטוט באינטרנט גרמו לו, בסופו של דבר, להיות בטוח שאולי זה לא היה רעיון טוב לדבר על באטמן בפני בת בגילו. הוא ציפה שהיא תגיב בזלזול או שתגיד שראתה רק את טרילוגיית הסרטים החדשה ביותר, זו עם כריסטיאן בייל והית' לדג'ר בתור הג'וקר שאי אפשר למצוא מישהו שלא ראה. 

"ראיתי רק את הטרילוגייה החדשה, למען האמת," אמרה שירה. "זו עם הית' לדג'ר בתור הג'וקר? אף פעם לא הייתי מעריצת גיבורי על מהסוג הזה. מצטערת." 

"את לא צריכה להתנצל, זה באמת די מטופש," מיהר נדב לתקן את טעותו. היא שוב שתקה אבל לא הלכה לשום מקום, אז הוא אמר בהיסוס, "אז מה את כן אוהבת?"

רק שלא תגיד 'ספרי שירה'. רק שלא תגיד 'אמנות' או 'מוזיקה עכשווית' או 'פמיניזם'. אלוהים, בבקשה שלא תגיד 'גלי'. 

"מבחינת סרטים וסדרות וכאלה? לא הרבה. בתור תיכוניסטית אהבתי את באפי, אבל עכשיו כשיש לי זמן אני צופה בעיקר בדברים כמו דקסטר או שובר שורות וכל המיינסטרים. אני אוהבת אמנות." היא חייכה חיוך מתנצל. 

"או, יש לך טעם לא רע בכלל," חייך נדב חיוך מאולץ. "ראיתי באפי ודקסטר, אבל עדיין לא הגעתי לשובר שורות. זה טוב?" 

"יחסית. קצת שוביניסטי." שירה העיפה מבט בפרק ידה החשוף. "תקשיב, אני חייבת לזוז. נתראה אחרי החופשה, כן?" היא אמרה ונדב הנהן, ואז היא נעלמה והוא הרגיש מועקה לא מוסברת. אחרי כמה שניות הוא פנה והמשיך ללכת לכיוון ביתו. 

"לעזאזל," מלמל, שוב ושוב, בזמן שהלך. 

הקופסא היתה מרובעת, עשויה מקרטון ועטופה בניילון פצפצים כל כך עלוב עד שאי אפשר אפילו לפצפץ אותו אחר כך כי הוא מחובר לקרטון בדבק. גם את דפנות הקופסא מבפנים עיטר אותו סוג של ניילון והיא היתה מלאה לגמרי בחומר ניילוני שהיה אמור למנוע מהמוצר לזוז בזמן המשלוח, מה שהיה מוזר כי חולצות כמעט ולא יכולות להינזק בדרך הזו ולכן אף אחד לא טרח לעטוף אותן ככה. נדב נבר בניילון עד שנגע במשהו שאינו ניילון. חומר - הא? - קשה ובעל צורה מעוגלת ומרקם חלק. 

"מה לעזאזל?" אמר לעצמו נדב בזמן שהוציא את הגולגולת מהקופסא. 

היא היתה אנושית ובגודל טבעי ונראיתה ישנה. כמה מהשיניים שלה היו חסרות, ואלה שלא היו נראו עקומות ובעלות צבע חום בהיר. את הקודקוד חצה סדק דק והלסת נראיתה רופפת, אם כי נדב לא השתהה כדי לבדוק אם היא יכולה להיפרד מהגולגולת או לא. במקום זאת הוא נשם עמוק, שכנע את עצמו שזה עשוי מפלסטיק ופנה אל המחשב שלו כדי להתחבר לפייסבוק. 

שתי התראות, שתיהן מקבוצות שלא ביקר בהן כבר חודשים ושהיו מאוכלסות בתיכוניסטים עם שגעון גדלות. הודעה אחת מטל, קישור לתמונה של חתול שנראה כמו היטלר, ובקשת חברות אחת. זה לא היה שגרתי, בקשת החברות, כי כמעט ולא היו לו חברים מהאוניברסיטה חוץ מטל ואמיר שלא נחשבו כי הוא הכיר אותם מאז שהיו ביחד בתיכון. היא היתה משירה והוא לחץ על "אישור", משתאה. 

טל עדיין היה מחובר. "הייל קיטלר!", שלח נדב. 

"מה נשמע?" 

"אתה יכול לבוא אלי, עכשיו? תקרא גם לאמיר אם הוא זמין. אתה לא תתחרט." 

טל כותב\ת. "משהו קרה?"

"הזמנתי חולצה של באטמן באיביי ושלחו לי גולגולת. היא לא נראית פלסטיק, אבל אתה מבין בזה יותר." טל ואמיר למדו ביחד כימיה וביולוגיה. אף אחד מהם לא רצה להיות רופא ולכן אף אחד מהם לא למד רפואה, אבל ההורים של אמיר לחצו עליו לעבוד בתחום הזה וזו היתה התשובה שלו להם. טל פשוט אהב את התחום, ושלושתם למדו ביחד ספרות ופילוסופיה כי, כמו שניסחו את זה יפה בסוף השנה הקודמת, פאק איט. 

"כן, בטח. אנחנו בדרך." טל כתב, ונדב התיישב לראות את שארית הפרק של האוס שזנח כדי לצאת אל סניף הדואר. זה היה הפרק בעונה השלישית עם הפסנתרן שנפגע במוחו, ונדב נהנה ממנו ככל שאפשר ליהנות מפרק של האוס שנצפה זו הפעם השלישית. 

כשנגמר הפרק, עבר לאחד שבו אישה יהודייה חווה בעייה בכליות. הוא הפסיק לצפות בסדרה לפי הסדר כבר בפעם השניה שפנה אליה, כדי שיוכל לדלג על הפרקים שהתרכזו במערכות היחסים בין הרופאים. 

לקראת אמצע הפרק פעמון הדלת צלצל וטל ואמיר נכנסו פנימה. הם היו זוג כבר יותר משלוש שנים, זמן מספיק לנדב להתגבר על תחושת ה"גלגל חמישי" שלו ולהרגיש שוב כחלק מהחבורה שהיה.

"טל אמר שאמרת לו משהו על איזו גולגולת," אמר אמיר, ונדב מזער את הפרק ופנה לפתוח את הדלת. כצפוי היא כבר היתה פתוחה, וטל ואמיר עמדו במסדרון. 

"בואו לסלון. אתם לא תאמינו לזה," דחק בהם נדב, וכולם הלכו אל הסלון. 

אולי יומשך (שקט, מתקן איות אוטומאטי, זאת מילה אמיתית)