אני לא מרוצה ממי שאני. אני לא חכמה כמו שהייתי רוצה להיות, ולא מציירת טוב יחסית לכל האנשים האחרים שאני מכירה, ולא כותבת טוב כמו שחשבתי או כמו שמצופה מילדה בגילי לכתוב. אני לא יפה מספיק כדי להסתדר בכל זאת והקול שלי נשמע נורא ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להוסיף משהו לעולם הזה, אפילו לא במעט. אפילו יחסי האנוש שלי לא מספיק טובים כדי להשאיר חותם על מישהו.
זה לא עצוב, לדעת שלעולם לא אוכל לעשות משהו בעל משמעות כי נולדתי ממוצעת מדי? כי המוח שלי לא התפתח מהר מספיק, כי לא יצרתי את הקשרים הנכונים בין הנוירונים בגילאים הנכונים, שתמיד אהיה כישלון בעיני אחרים ובעיני עצמי? כל מה שהיה לי כדי לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי היה הכתיבה, אבל הבעיה בחבלי הצלה כאלה הם שאם הם נקרעים, אני טובעת. הכתיבה היתה הדבר היחיד שהיה לי וכשהבנתי שאפילו בזה אני לא טובה מספיק, התחלתי לטבוע ואני לא רואה את זה עוצר.
אני יכולה להתאבד ואז כולם מסביבי יהיו עצובים ויבכו ואז זה יעבור להם והם ימשיכו משם לדברים אחרים, ולא יהיה שום דבר שיציין שום דבר ממה שעשיתי כי מעולם לא באמת עשיתי כלום (אני בת שש עשרה, זה נכון, אבל הרבה אנשים עשו דברים כשהם היו בני שש עשרה. זה שיש לי עוד לאן להתפתח לא אומר שמשהו עומד להשתנות). הבעיה היא שהחוקים שלי אומרים לי שאסור לי להתאבד בקיץ, והחורף הזה לא באמת מתפקד כחורף אז או שאסע לארץ עם מזג אוויר נורמאלי או שאצטרך לחכות לחורף הבא, ועד אז כבר כנראה אפחד מדי ואתחרט ולא אעשה את זה, כמו שקרה עם הקעקוע. אני גם יכולה לשבור את החוקים ולהתאבד במזג אוויר קיצי אבל אז אפילו את הבחירה הזו לא תהיה לי, והרי לפחות חלק מהעניין הזה מדבר על שליטה - אם אני לא יכולה לשלוט באיך שיצאתי, אני יכולה לשלוט באיך ומתי אחדול מלהתקיים, ואני לא מוכנה שאפילו את זה לא יהיה לי. מצד שני, אם אמות כבר לא יהיה לי אכפת כל כך.
עדיף למות בקיץ מאשר לא להיות גאון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
