לספר את האמת זה תמיד המפלט האחרון שלי, ובאופן משונה למדי אני מרגישה כמו אדם יותר טוב ובכל כישורים חברתיים בזכות זה.
יש לי שני סוגים של שקרים - שקרי המציאות ושקרים חברתיים. את שקרי המציאות אני מספרת כדי להעשיר את המציאות ולא להפוך אותה לאפשרות היחידה שיש, וכי זה כיף (במיוחד כי זה כיף. את ההתפלספויות המצאתי כדי לתרץ את זה), ואני תמיד מספרת את האמת אחרי שאני רואה שהצד השני מאמין לי. למשל כשאני אומרת שיוצא סרט להאוס בכיכובו של פורמן, או שניל גיימן בא לעולמות. זה כולל גם סיפורים ודמויות שאני ממציאה וכולם יודעים שהם לא אמיתיים אבל איכשהו הם כן אמיתיים, כמו השטן.
את השקרים החברתיים אני מספרת כדי שאנשים יחבבו אותי וירגישו בנוח במחיצתי, וזה כולל "כן, אני אשמח,", "ממש אהבתי את זה," ובעיקר להשמיט דברים, חלקים בחיים שלי, כמו המגמה, ביה"ס, אייקון, מפגשים וכו'. קוראים לזה גם אמנות השיחה, וזה עובד ברוב הפעמים כי אני יודעת מה הצד השני מצפה ממני לומר ואז אני אומרת את זה.
בפעמים שזה לא עובד אני נכנסת לפאניקה, ואז אני אומרת את האמת. ברוב הפעמים זה לא עובד והצד השני שונא אותי, ואז אני מתעצבנת על עצמי כי כנראה היתה תשובה נכונה לאיך הייתי צריכה לענות אבל בחרתי באפשרות הקלה. זה קורה יותר פעמים משהייתי רוצה שזה יקרה וזה נוראי.
אל תגידו לי "פשוט תהיי את" כי זו מי שאני, ואני אוהבת את הסוג הראשון של השקרים כי הוא כיף. גם אל תגידו דברים כמו "זה לא בסדר" כי זה כן בסדר, זה גורם לאנשים להרגיש בנוח לידי וליהנות וזה טוב. אני טובה בלנהל שיחות, רוב הזמן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
