בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

דן היה בן שש עשרה, כבר ילד גדול. גובהו היה מטר שישים ושש ומשקלו שישים ושמונה, כדי להזכיר לו את העובדה הזו, ועדיין הוא לא השתכנע. 

אנשים אמרו לדן שהוא ילד אחראי ושהוא יצליח בחיים. אילו חיים? הוא היה נוהג לחשוב לעצמו, ואז עונה, -תודה. הוא מעולם לא היה טוב עם מחמאות. כשהיו אומרים לו שהוא ילד יפה ושבוודאי הוא משיג את כל הבחורות הוא היה שותק ומתבונן בכל דבר חוץ מהאדם שממולו, ואז אמא שלו היתה עונה במקומו שזה הכל הגנים של אבא שלו, כי אנשים לא אמרו לו דברים כאלה כשאמא שלו לא היתה בסביבה. אחרת זו היתה יכולה להיות הטרדה. 

בכל בוקר דן היה קם בחמש וחצי בבוקר כדי ללכת לבית הספר שלו, נסיעה של שעתיים באוטובוס. כשהיה צריך להגיע מוקדם יותר לבית הספר, מה שקרה לפעמים כי הוא למד מתמטיקה ברמה של חמש יחידות לימוד, היה קם בארבע וחצי ואז אמא שלו היתה אומרת, -למה אתה ער בשעה כזאת? תחזור לישון, ודן היה אומר, -למה את ערה בשעה כזאת? את לא צריכה לקום מוקדם, והיא היתה אומרת, -לא הצלחתי להירדם אז קראתי ספר וצפיתי בסרטים בוי או די. אחר כך דן היה מהנהן ומוודא שהיא הולכת אל המיטה כי היא כנראה חלמה את כל זה, ואז הוא ווידא שאין אף סרטים מושכרים בוי או די (אף פעם לא היו) ואז הוא היה ממשיך בשגרה. 

כך קרה גם בבוקר סגרירי באמצע פברואר, כשהשמיים נהמו כאילו הם עומדים להקיא וממטר קל הידפק על חלונות הבית באי עקביות מעצבנת. השעון צלצל ארבע וחצי בבוקר בצלצולו הבלתי נסבל ודן ספק-קם-ספק-התגלגל מהמיטה כדי ללחוץ על הכפתור שיפסיק אותו. אחר כך נעמד על רגליו והדליק את האור, כדי להרגיל את עיניו לעובדה שכאן מתחיל היום שלו, וקרטע בישנוניות אל כיוון המטבח. 

הוא שפך את המים שהיו בקומקום לכיור ושפך לתוכם מים חדשים, שכנראה היתה בהם פחות אבנית כי כך קרא באינטרנט פעם. אז הוא לחץ על הכפתור שבידית ובזמן שהמים רתחו הוא הוסיף לספל שלו, זה עם התמונות של המומינים על צד אחד ושל סנופקין על האחר - זה שהיה הספל שלו בלבד ולאף אחד אחר אסור היה לגעת בו - שלוש וחצי כפיות של קפה נמס וחמש כפיות גדושות של סוכר חום. אחרי שסיים הוא הביט בקומקום בציפייה שהמים ירתחו, למרות שתמיד הרתיחה ארכה יותר זמן מהזמן שנדרש לו כדי להכין את הקפה, והיה תלויה, כמובן, בכמות המים ששפך אל תוך הקומקום. 

כשראה שהמים לא מתחילים אפילו לבעבע בזמן הקרוב, פנה דן אל המקרר כדי להוציא ממנו את החלב. הוא הוציא את הבקבוק הכמעט ריק של שני הליטרים שאמא שלו קנתה לפני שבוע וקצת במקום את הבקבוק המלא לגמרי של הליטר וחצי שאמא שלו קנתה אתמול, כי זה היה המעשה האחראי לעשות. כשפניו למקרר שמע דן קול חבטה מוזר, עמום, ושיער שזהו קולו של הקומקום האומר לו כי המים כבר רתחו כי שני הקולות נשמעו דומים מאוד, אך כשהסתובב אליו גילה כי הוא אפילו לא קרוב לסיום, ולמעשה המכסה שלו פתוח. דן התקרב אל הקומקום. 

הקומקום אכן הפסיק לרתוח, ובתוך המים בהם שחו בועות קטנות של אוויר הוא היה יכול לראות עצם שחור שלא זיהה מפאת העכירות שלהם. כנראה היתה בהם יותר אבנית משחשב. מבלי להרהר בכך הוא הכניס את ידו פנימה במטרה להוציא את החפץ, אך שכח כי המים היו קרובים לרתיחה ופלט צעקה כשאצבעותיו נצרבו מהמים החמים. למרבה המזל הן לא נכוו, לפחות לא כוויה שדן היה יכול לראות, אם כי כל חתכי הנייר על ידו פעמו בכאב. הוא הוציא כף מהמקום המיועד לכפות ובעזרתה הוציא את החפץ מהקומקום, ואז סגר את המכסה והרתיח שוב את המים כי הוא עדיין רצה לשתות את הקפה שלו. 

זה היה עצם שחור וצורתו צורת אליפסה שטוחה, כמו קופסת מחטים גדולה במיוחד ועשויה מסוג כלשהו של מתכת. במבט מקרוב דן היה יכול להבחין בעיטורים על המתכת, צורות לא מובנות ששורטטו בעזרת קו אפור כהה. הקו כנראה היה עשוי מסוג אחר של מתכת, כי הוא לא נראה כמשהו שנמצא רק על שטח הפנים של האליפסה. על צד אחד שלה היה קו בולט של מתכת שכנראה נגרם מהיציקה שלה אל תוך כלי כדי להתוות את הצורה שלה, כמו כדורי הפלסטיק בג'ימבורי. זה הפריע לדן והוא ניסה לקלף כמה מהחתיכות היותר בולטות, שנראו רופפות, אך הן נשארו כפי שהן. זו היתה מתכת חזקה, מה שלא תהיה. 

_________________________

שיט, כבר שבע ארבעים וחמש. כנראה אמשיך את זה כשאחזור