בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני מרגישה כמו כרית שהוציאו ממנה את המילוי. לא כתבתי כבר כמעט שבוע, לא שירה ולא פרוזה, ואני לא חושבת שאכתוב גם היום. לא עשיתי שום דבר חוץ מללכת לכנסים ולראות דברים באינטרנט ולקרוא ואני מרגישה סוג של ייאוש מהסוג העייף. מהסוג של "מה הטעם גם ככה לעולם לא אהיה סופרת," אבל לא אפילו מהסוג המשכנע, אלא מהסוג של לתרץ תירוצים.

הגעתי למסקנה שאני שונאת את עצמי. עד עכשיו זה היה סוג של רגש עמום כזה, אבל בזמן האחרון הכל משולב ביחד - השנאה שלי למראה שלי והשנאה שלי למוח שלי והשנאה שלי לקול שלי - מה שבדרך כלל בא בחלקים, זאת אומרת - תקופה בה אני שונאת את המראה שלי, תקופה בה אני שונאת את המוח שלי ותקופה בה אני שונאת את הקול שלי. 

הפוסט הזה לא נכתב ממקום אומלל. למעשה אני מרגישה כרגע די טוב, אני פשוט יודעת את הדברים האלה בצורה די אובייקטיבית וחצי ישנה. הלוואי שכבר היה חורף (בסוף לא התאבדתי בנובמבר, ושום דבר חשוב לא קרה. למה.)