בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

איך אני יכולה להיות כל כך חסרת תועלת וכל כך חיונית באותו זמן!

אני לא רוצה לדבר עם אף אחד או לצאת לאף מקום, אבל פתאום כולם ממש חייבים שאני אהיה שם ואני לא יכולה להגיד שאני פשוט לא רוצה לבוא כדי לא לפגוע ברגשות של אף אחד! אני לא יכולה להגיד "הי, אני לא רוצה לדבר עכשיו" כי אין לי סיבה. אני רוצה להישאר בחדר שלי ולצפות בדברים ולהיות לבד, אבל מסתבר שאני כל כך טובה בלהגיד לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע עד שהם פשוט לא יכולים להסתדר רגע אחד בלעדי! אז אולי כדאי שאפסיק להתייחס לאנשים ככה? לא רק שזה מדביק אותם אלי כשהם צריכים אותי, זה גם מרחיק אותם ממני כשאני צריכה מישהו לדבר איתו.

אני טובה בלכתוב. לעזאזל, אני טובה בלכתוב. כשאני מדברת עם אנשים, אני משגיחה בזהירות על המילים בהן אני משתמשת. אני רותמת אותן כדי לגרום לצד השני בשיחה להרגיש טוב יותר כשהוא מדבר איתי. כשמישהו אומר משהו שאני לא מסכימה איתו, אני סופרת מילים חיוביות במשפט הסתירה שלי כדי להיות בטוחה שהוא יקלוט עד כמה שאני "לא בטוחה בעצמי" כשאני סותרת אותו, שהוא כנראה צודק ושמה שהוא אמר לא היה מטופש. אני יודעת בדיוק מה להגיד כמעט בכל מצב, באופן אישי לכל אדם. ואני טובה בזה, כי אני טובה בלכתוב וזה כמו לכתוב רק שיש לזה השלכות! ואני שונאת את ההשלכות האלה!

אני לא יכולה להתחבר לפייסבוק בלי מיליון הודעות שדורשות אותי, ואותי בלבד. כנסים, שיחות, אירועים, אני חייבת להיות שם. זה לא יכול להיות אף אחד אחר. כי אף אחד אחר לא יודע לכתוב כמו שאני יודעת, מסתבר, ואני יכולה לראות את הטעויות שלהם בשיחה ואלה טעויות של מתחילים. 

ודווקא בתחומים שחשובים לי אני כן ברת החלפה. העולם יסתדר גם בלי שאני אכתוב, ובית הספר יסתדר גם בלעדי. הספרים יהיו ספרים גם בלי שאקרא אותם והכנסים שאני כן רוצה להגיע אליהם ימשיכו גם אם אני אמות מרוב כעס על האנשים שמתעקשים להרוס לי את אותם כנסים בכך שימרכזו את עצמם ויהפכו את הכנס לקשור רק אליהם! זה שאני מסיטה את השיחה עליך כי אני רוצה שתרגיש טוב עם עצמך ושתדבר על עצמך ותרגיש עליון לא אומר שאני לא אסתדר בלעדיך בכנס. די להיפך. ואם אני אעשה את ההיפך, אנשים כבר לא ירצו לדבר איתי ואני אהיה לגמרי לבד, כי זה לא הפיך. וזה כבר קרה. 

נמאס לי. גם ככה תכננתי להרוג את עצמי עד סוף נובמבר, ומאחר שזה כנראה לא עומד לקרות אני כבר לא יודעת מה לעשות.