בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

מעדיפה לשבת ולראות האוס ולהדחיק את הכל מאשר לכתוב ולהתמודד עם חוסר הכישרון שלי בכתיבה ועם העובדה שאני כישלון, ותמיד אהיה.

אז את שונאת אנשים. אז מה? זה לא הופך אותך למיוחדת. זה לא הופך אותך לאאוטסיידרית או למוכשרת או ללא-חלק מהחברה. את מנסה להבדיל את עצמך בכוח מכולם כדי להתגבר על העובדה שיצאת נורמאלית וממוצעת לגמרי, מה שרק מרחיק ממך אנשים שהיו יכולים לעזור לך להתגבר על המצב האומלל הזה אבל לא הופך אותך לשונה מהם.

את לא טובה מספיק במה שאת עושה, כי לא נולדת ילדת פלא ובסופו של דבר רק ילדי הפלא משנים את העולם. את לא טובה מספיק בכתיבה כדי להיות סופרת, ואת לא טובה מספיק בציור כדי להיות אמנית, וגם אם היית טובה מספיק בציור כדי להיות אמנית, גם ככה את שונאת את התחום. היה לך חלום אחד כל החיים שלך ומעולם, גם לא לשנייה אחת, לא היה סיכוי הקלוש ביותר שהוא יתגשם. 

איך את מרגישה עכשיו, הא? כאב? קצת. בעיקר ריקנות, כי קשה לך להרגיש דברים. זה רק אחד מהדברים שהופכים אותך לכותבת כל כך גרועה (או שאת מרגישה דברים ממש בסדר, אבל את מכריחה את עצמך לא להרגיש כלום כדי שזה יהיה עוד משהו שכביכול מבדיל אותך מהחברה. זו גם אפשרות.) העובדה היא שמעולם לא בכית מספר, או סרט, או סדרה (חוץ מלמון לימה היקרה, אבל זה לא נחשב כי זו היתה הפעם השניה שצפיתי בזה והפריעו לי באמצע). העובדה היא שפעם אחת, ורק פעם אחת, מישהו(י) בכתה מהכתיבה שלך, וגם זה היה כשגנבת עצב מיצירות נדושות ומרחת אותו על ארבעה דפי וורד מסכנים. וכן, זה הרגיש נהדר לדעת שהצלחת לגרום תגובה רגשית כזאת, אבל את יודעת עמוק בפנים שזה לא היה כתוב טוב. (הא, את עדיין נאחזת בטיעון של "זה זכה בסוף בתחרות". קטע הכתיבה זכה בתחרות הכתיבה לצעירים, טיפשונת. ההשתתפות היתה עד גיל 18 ואת כותבת בצורה איומה.)

אז אני לא חושבת שאני אכתוב שוב בזמן הקרוב. הייתי אומרת לנצח, אבל אז הייתם תוקפים אותי ב"את עדיין צעירה", ואני מודה בזה שאין לי משהו יותר טוב לעשות חוץ מלענות אתכם בכתיבה רגשית של גיל ההתבגרות.

עדיין חייבת לכם פוסט על כתום, זוכרים?