בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

ואז נכנסתי לפאניקה כי העט הדיגיטלי שלי לא עבד, והבנתי שאולי באמת משהו לא בסדר איתי, ואולי אני לא נורמאלית כמו שחשבתי, ואולי זה לא טוב כמו שחוזרים ואומרים בתכניות לפעוטות. ואולי אני היחידה שלא רואה את זה, כי אני זאת שלא נורמאלית, ואנשים סביבי מנסים להתנהג בסדר אבל הם בעצם מבוהלים עד עמקי נשמתם כי הם רואים מישהי עם נכות נפשית ואני לא מבינה את זה כי אני טיפשה מדי, והם נבהלים כי הם לא אוהבים לראות את זה, ולא בגלל בדיחות השואה.

בואו נעשה עסקה. אם לא תשמעו ממני חודש רצוף, או שנרפאתי לגמרי או שאזרתי את האומץ להתאבד. הרי לרוב האנשים הנורמאלים אין בלוגים. מצד שני, רוב האנשים הנורמאליים לא פשוט שוכבים על הרצפה לפעמים, או מתחילים לצחוק בלי שום סיבה. רוב האנשים הנורמאליים לא משלים את עצמם שהם כותבים טוב, רוב האנשים הנורמאליים לא מרעילים את עצמם בתקוות שווא, לא גוזרים את כל השיער שלהם בעשר וחצי בלילה ולא נכנסים לפאניקה כשהעט הדיגיטלי שלהם לא עובד.