בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

החלטתי שלא פרסמתי פה יותר מדי זמן, מה שדחף אותי לשתף אתכם בשיר ההתבגרות המטומטם שניסיתי לכתוב בזמן שהייתי עייפה מכדי אפילו לחשוב. אני לא חושבת שכתבתי שיר גרוע יותר בשנה האחרונה, אבל מי יודע.

ומצד שני, את הסיפור בפוסט הקודם אני אוהבת הרבה יותר (כנראה בגלל שקראתי אותו רק פעם אחת), אז אשמח מאוד אם תקראו אותו ואפילו תגיבו, כי זה מה שאני בדרך כלל מבקשת מאנשים כשמדובר בסיפורים שלי כשאני אוהבת (כשהסיפורים לא שלי, אני שורפת אותם אחד אחד כדי שלא יעפילו אל ההצלחה שלי).

כל הדרכים מובילות לספרטה

וכל דרך היא טובה.

אם באמצע הדרך עצרת

איבדת כל תקווה.

כל הסרטים נגמרים בבכי

ואין בהם שום מילה,

עדיין תוהה מה קרה ואיך היא

עזבה אותי בהתחלה,

עזבה אותי בהתחלה.

כל הדרכים מובילות לשם

ואני צריכה ללכת בכולן.

כל הדרכים מובילות למטה

וכל הדרכים מובילות לספרטה.

הרגע ההוא שהזמן עצר

והבנתי שאין לי שום דבר

לחכות לו, בשבילי עכשיו זה נגמר

ועצר לי כאן-

ועכשיו לאן?

(מיותר לציין שיש לחן ושאני מתביישת בשיר הזה, אבל לא עד עמקי נשמתי. אם הייתי שונאת אותו עד כדי כך, לא הייתי מפרסמת אותו בכל מקרה.)