בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

הכל התחיל כשרוני רצתה להתאבד.

היא היתה ילדה בת 13, אינטליגנטית להפליא אך מדוכאת באותה המידה. כמובן שאף אחד לא הבין אותה, לא היו לה חברים ואפילו בלימודים היא לא הצליחה יותר מדי, כי היא לא השקיעה. יותר מכל רוני אהבה לחשוב, אבל זה לא היה עיסוק פופולארי במיוחד בזמנו.

היא ישבה בחדר שלה ובכתה בלי שום סיבה, ואז החליטה להשתמש באקדח שמצאה בעליית הגג הקטנה שמעל לחדר. עליית הגג היתה חלל קטן ולא מרוהט עם כתמים על הקירות ועל התקרה, ורצפת פרקט מזוהמת, שבא יחד עם הבית. היא היתה הראשונה שבחנה אותו, ולכן השכילה להחביא את האקדח שנח, מיותם, על הרצפה, לפני שההורים שלה באו לראות. היא החביאה אותו בתוך חור קטן בקיר החלול, אחד מני חורים רבים שניקבו את הקיר.

רוני עלתה אל עליית הגג ושקלה את האקדח בידה. הוא היה די כבד והיא תהתה איך היא עומדת לעשות את זה. ירייה בראש מהצד? אולי בסנטר מלמטה? לא התחשק לה לסבול יותר מדי, כי גם ככה היו לה יותר מדי שיעורים למחר והיא רצתה לגמור כבר את הכל. באותו רגע, רוני באמת רצתה למות.

בסופו של דבר היא החליטה על ירייה בראש מצד ימין, ממש כמו בסרטים. היא היתה ימנית ויהיה לה יותר קל ללחוץ על ההדק אם תשתמש בידה הימנית; גם ככה רוני מעולם לא ירתה באקדח קודם לכן, ורצתה שיהיה לה כמה שיותר קל. כבר קודם היא ביררה באינטרנט איך משתמשים בדגם שמצאה וגם ניקתה את הקנה.

היא לחצה על ההדק, והכדור עף מהאקדח, נתקע לה בראש, יצא מהצד השני ונתקע בקיר מאחורה, פוער בו עוד חור מהסוג שכבר היה בו. רוני מתה בלי שאפילו תהיה לה הזדמנות לבכות או להתחרט, כי זו היתה פגיעה טובה – מזל של מתחילים, כנראה. לא כל המתאבדים מצליחים ככה.

אחר כך היא ירדה מעליית הגג את החדר שלה, לא לפני שזכרה להחביא שוב את האקדח בתוך הקיר, ותהתה מה קרה בדיוק.

היא היתה ילדה מעשית, רוני, כשם שהיתה חכמה, ואחרי חשיבה של דקות אחדות החליטה לנסות שוב. לא היו לה שום פצעים או פגיעות גופניות, למרות שהירייה עברה דרך גולגלתה והרגה אותה, אז היא החליטה לנסות לבלוע אקונומיקה. גם את זה היא קראה באינטרנט. ורק לשם הניסוי, היא החליטה, גם את זה היא תעשה בעליית הגג שמעל לחדרה (כי רוני היתה ילדה חכמה, וכבר הבינה שהחורים בקיר הם חורים מכדורי אקדח, והכתמים על הקירות ועל התקרה הם כתמי דם. היה ברור לה שיותר מאדם אחד כבר התאבד בחדר הזה.)

כמעט בקבוק שלם של אקונומיקה נבלע, והיא שוב מתה, וכמה דקות אחר כך היא כבר רשמה מסקנות במחברת החשבון הריקה שלה, במיטה שבחדרה.

"עובדה 1 – " כתבה בכתב יד מקושקש, "לא הצלחתי למות בעליית הגג שמעל לחדר שלי, למרות שמתי שם פעמיים.

"עובדה 2 – אנשים מתים במקומות אחרים כל הזמן, גם מהתאבדות, בדיוק בדרכים שאני ניסיתי.

"עובדה 3 – נראה שהרבה אנשים אחרים גם הם ניסו להתאבד בעליית הגג שמעל לחדר שלי, אבל אף אחד לא אמר שום דבר על התאבדות להורים שלי כשהם עברו לבית הזה.

"מסקנה -  אי אפשר למות בעליית הגג שמעל לחדר שלי."

אחרי שהגיעה למסקנה, היא חייכה. אפשר היה לעשות הרבה דברים עם  חדר שאי אפשר למות בו, אפילו אם זה חדר קטן ומדכא. במיוחד אם זה חדר קטן ומדכא. רוני לא רצתה להתאבד יותר; היא היתה ילדה אינטליגנטית, אחרי הכל, וידעה לזהות הזדמנות עסקית טובה כשהיא רואה אותה.

קודם היא פנתה אל האינטרנט בשביל פרסום, כי מפאת גילה הצעיר, לא היתה לה הרבה גישה למדיומים האחרים. אף אחד לא האמין לה, כמובן, שיש לה חדר בבית שאי אפשר למות בו (אחרי הכל, באינטרנט אפשר להיות כל אחד), אבל לא היה קשה לשכנע כמה אנשים מדוכאים ושחוקים לבוא ולנסות. לא היה להם מה להפסיד והכניסה הראשונה היתה בחינם.

החדר סיפק לאנשים בדיוק את מה שרצו בו – למות, אבל לא. יש הרבה מאוד אנשים שמתנדנדים על הרווח בין מחשבות אובדניות לבין מחשבות אחרות (למעשה, הם הרוב), וקהל היעד הגדול שהוא משך היה מוכן לשלם הרבה כדי להגיע למצב הזה. איש עסקים ממורמר ובודד היה יכול, לדוגמה, לתקוע לעצמו כדור בראש כמו שתמיד חלם, ועדיין להגיע למחרת לעוד יום קשה במשרד. אם חד הורית היתה יכולה לבלוע קופסת כדורים ובקבוק אלכוהול ולחזור אחרי פחות מחצי שעה אל הילדים. ברגע שהבשורה הופצה, החדר הפך להיות להיט, והרבה אנשים חזרו לפעם שניה ושלישית בתוספת תשלום זניחה.

רוני שגשגה. ההורים שלה תמכו בזה כי זה הכניס הרבה כסף, ואחוזים גדולים מהכסף הזה הלכו כמובן אליה, כי היא היתה זו שגילתה את הסוד של עליית הגג והיתה אינטליגנטית מספיק כדי לעשות מזה רווח. כולם בבית הספר פתאום רצו לדבר אליה, כי גם ילדים בני 13 יכולים לפעמים לרצות למות, וגם שלחו אותה לפסיכולוגית נחמדה בגלל אותו ניסיון התאבדות ראשון. היא צבעה את השיער לאדום, קנתה נעליים חדשות והיתה רוני חדשה לגמרי, אחת כזאת שלא רוצה לחשוב כל הזמן. חשיבה לא היתה אופנתית כל כך באותו זמן.

ואז, אחרי כמה חודשים, משהו קרה. בחור בגיל העשרה עם מבט ריק בעיניים נכנס אל עליית הגג עם אקדח קטן ואלגנטי, ולא יצא. כשרוני נכנסה כדי לראות מה קורה איתו, היא מצאה את גופתו הדוממת על הרצפה, מתה לצמיתות. החדר נסגר ולמשפחה של הבחור שולמו הרבה פיצויים, שלא התקרבו אפילו להונה של משפחתה של רוני.

בכל שאר העולם, לעומת זאת, אנשים הפסיקו פתאום למות. מתאבדים נותרו חסרי אונים כשנאלצו להמשיך בחייהם כמה דקות אחרי היריה הגורלית, חולים סופניים הופתעו למצוא את עצמם במצב מצוין וזקנים נפטרו מבעיות הגב ונסעו לחופשות סקי בהרי האלפים כמו שתמיד רצו לעשות.

לרוני זה לא הפריע, כמובן. היא היתה ילדה חכמה, אחרי הכל, וידעה לזהות הזדמנויות עסקיות בכל דבר. בהתחלה לא האמינו לה שרק בעליית הגג שלה אפשר למות, כי הרי באינטרנט אפשר להיות כל אחד, אבל ברגע שפינו את הגופה הראשונה לחדר המתים, זה היה להיט. העסקים הצליחו פי שניים והכל היה טוב.