היום לא התכוונתי לכתוב, וגם אם הייתי מתכוונת לכתוב, נרדמתי באמצע הצהריים והתעוררתי בעשרה לשבע בערב. חשבתי שמשבר הכתיבה יעבור ברגע שאתחיל לכתוב שוב, כמו שקורה תמיד (דרך אגב, העצות בפוסט ההוא נגד משבר כתיבה שהיה בפעילים לפני כמה זמן היו נוראיות, ממש נוראיות), אבל אני חושבת שזה לא עבד בגלל שזה פחות משבר כתיבה ויותר משבר כללי. אני לא עושה כלום, לא רק לא כותבת - מהז'קט החדש שאני חייבת לתפור לקוספליי יש רק גב כי אני לא ממשיכה את זה, התסריט לפרק החובבים של דוקטור הו נטוש בנבכי הוורד, הבלוג הזה הולך ומצטמצם מחודש לחודש, אני לא מציירת, לא שמה לב בכלל למקצועות העיוניים, לא רואה שום דבר מעבר לפיוצ'רמה, לא מדברת עם אנשים אלא אם כן אני חייבת, לא חושבת על שום דבר.
בבית הספר המצב מוזר, כי זה כאילו אין לי שליטה על הגוף שלי. אז אני נורא מצחיקה ושמחה שם, אבל בעצם אחרי כל פעם שאני מדברת עם מישהו יש לי את הדחף הזה למצוא פינה שקטה ולבכות שם, אפילו אם זו שיחה ממש חיובית. לפעמים אני עושה את זה, אבל אף פעם לא יוצא לי בכי אמיתי, אז אני רק נרגעת קצת ואז חוזרת למסדרונות בעל כרחי. לא חושבת שיש בית ספר מיוחד לאנשים שיש להם בעיות עם אנשים אחרים. לפי כולם זה חלק מהדברים שבית ספר צריך ללמד, אבל זה גורם לי לאומללות עצומה, האינטרקציות היומיות האלה, כי אני לא מצליחה לסבול אנשים. זה רק נראה כאילו אני כן כי אין לי ממש שליטה על הגוף שלי.
ברור לי שזה שלב של גיל ההתבגרות ושכולם חווים את זה בזמן כזה או אחר. לי פשוט יש הזדמנות להתלונן על זה כי יש לי בלוג, והזדמנות להתמוטט לגמרי כי כבר לא אכפת לי מכלום יותר. בכלל. זאת אומרת, אם עכשיו יעיפו אותי מבית הספר, לא יהיה לי אכפת, למרות שאין לי מקום אחר ללכת אליו.
אני מפחדת כל הזמן, כי אני לא יודעת אם זה ישתפר (מצב זמני של גיל ההתבגרות) או אם זה באמת משהו אמיתי. אני לא יודעת ואני בפאניקה. אני כותבת במשפטים קצרים וחסרי פסיקים כדי להעביר את התסכול שלי, אבל זה רק נותן את הרושם המוצדק שאני עוד אחת שלא יודעת להביע את עצמה, וכאלה יש כאן המון. מה בעצם מייחד אותי?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
