בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

בעיקרון, זה תמיד עבד ככה - כשאני לא כותבת, אני עצובה, מצוברחת ורוצה למות, וכשאני כותבת אני עליזה, מלאת שמחת חיים וחדורת מוטיבציה.

אתמול, אחרי 1000 המילים היומיות שכבר החלו לתפקד אצלי כמו תרופה, נכנסתי לפאניקה. לא יודעת למה. אני חושבת שזה בגלל שזו היתה הפעם הראשונה שהנחתי שאולי יש לי באמת איזושהי מחלה נפשית, משהו רציני, משהו אמיתי, לא המצאה שלי כדי לקבל תשומת לב. אולי היה שם גם קצת עצב, אבל בעיקר פאניקה. התחלתי לבכות - בכיתי בערך עשר דקות, ורציתי למות. בכנות, רציתי למות.

אחר כך נהייתי ממש עייפה, כנראה מהבכי, והלכתי לישון בעשר וחצי במקום באחת עשרה כשאני בקושי יכולה לשלוט על הגוף שלי. מעדתי כמה פעמים בדרך למיטה מרוב עייפות, נתקלתי בדברים, התנועות שלי היו גסות ולא טבעיות. שוב, מהעייפות, אבל זה רק תרם לתחושת הפאניקה. לא משנה.

בבוקר קמתי, אבל לא רציתי לקום. בדרך כלל אני קמה מיד, ולא משנה עד כמה אני עייפה, אבל פשוט לא רציתי לקום. ברור, אף תלמידת תיכון לא רוצה באמת לקום בבוקר, אבל זה היה שונה. שקלתי ברצינות לחזור לישון ולהעמיד פנים שהשעון המעורר לא עבד, אבל ידעתי שאצטרך ללכת לבית הספר בכל מקרה ולא רציתי להתמודד עם הטפסים של המזכירות.

ועכשיו, למרות שאני באמצע שגרת כתיבה מתמשכת ופוריה, שאין לי שום סיבה להפסיק אותה, פוקדת אותי אותה תחושת פאסיביות נוראה שתמיד יש לי דווקא בימים שאני לא יכולה לתפקד כמעט מרוב שאני עייפה או עצובה או רוצה למות, בימים שאני לא כותבת, בימים שבאמת קורה משהו. אני בפאניקה, אני מפחדת נורא, אני משתגעת מפחד. אני כמו סמור מורעב בכלוב שלא רוצה לצאת ולא ייקח את האוכל שיתנו לו. אני לא רוצה לכתוב. אני רוצה לשכב על המיטה ולראות האוס או טורצ'ווד או מה שזה לא יהיה (כבר הפסקתי להבדיל) ולהודות למזל שאני מספיק פאסיבית מכדי למצוא דרך באמת לקנות גלולות ציאניד, כי אני לא רוצה להגיע למצב הזה. לא, הדבר האחרון שאני רוצה להגיע אליו זה המצב הזה (וטורקיה. ומקום שלישי בתחרות כתיבה.)

אני כנראה מכוערת מכדי שלמישהו יהיה אכפת, אבל זה מעולם לא הפריע לי.