עכשיו אני קצת מתחרטת על שקברתי את אנדי, כי אני חייבת לחבק אותו וללטף אותו, וזה אפילו לא קשור אם הוא חי או מת. זה חולני ואני צריכה לדבר על זה כנראה עם איש מקצוע אבל אני לא רואה איך זה יעזור לי יותר מספרי הפסיכולוגיה שבספריית ביה"ס ובכלל, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פסיכולוג. זה יקר נורא.
המצב שלי מתדרדר מיום ליום. לא רוצה לכתוב ולא רוצה לצייר ולא רוצה לראות סדרות או סרטים באינטרנט ולא רוצה לקרוא ספרים ולא רוצה להיות ערה בכלל. הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לישון, אבל זה עובר כל כך מהר, ובכלל - כולם מצפים ממני להיות כמו שאני תמיד ואני שונאת את כולם. אני לא רוצה להיות פה יותר. (הנה, התחלתי לבכות. זו בערך הפעם השניה שאני בוכה כשאני כותבת). אני לא רוצה להיות פה יותר ואני לא רוצה לעשות כלום ואני לא רוצה שכולם ימשיכו להתייחס אלי כמו אל בן אדם וגם חשבתי להוציא את אנדי מהקבר ולחתוך לו את הראש כדי לראות איך המוח שלו נראה, אבל אני לא אעשה את זה כי זה חולני וכי אני אבכה עוד יותר משאני בוכה עכשיו, למרות שתמיד רציתי לראות איך מוח אמיתי נראה ומרגיש. אני גם רוצה לחבק את אנדי וללטף אותו ושהוא יחיה.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לחזור לביה"ס. זה יקרה עוד מעט מדי זמן כי שום דבר לא מתחשב במה שאני רוצה ואני לא רוצה להיות פה. אני לא רוצה להרגיש את מה שאני מרגישה ואני לא רוצה להיות פה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
