כמו שרשמתי אותו כמה דקות אחרי שהתעוררתי-
היה חלק שאני לא ממש זוכרת על מנהל ביה"ס שלי ועל זה שהוא רצה לכבוש משהו. עם סוג של מגילה. העתקתי אותה בשביל הוכחה והלכתי. ראיתי שאמא ואבא צובעים לי מחדש את החדר ושמחתי, אבל גם רצו לזרוק תכולות של כמה מגירות אז התנגדתי.
אז הייתי המלכה או השליטה של קבוצה של אנשים. היינו בקרב נגד קבוצה אחרת של אנשים. היתה לי חרב, אבל לא ממש ידעתי להשתמש בה אז רוב הזמן נלחמתי בידי החשופות, לפעמים לבד ולפעמים עם חברים.
פעמיים לפחות קרעתי את ראשה של מישהי מעליה עם הידיים.
אז הקרב נגמר לבינתיים, אבל עדיין לא הרגשתי בטוחה. חשבתי שמותר לי לבכות אז עשיתי את זה, אבל זה היה רם וילדותי ונשמע מטופש. עדשית, קאפקייק ועוד כמה חברות הסתכלו עלי במבט ביקורתי ושאלו למה אני בוכה. אמרתי להם את זה שתלשתי לאנשים את הראש עם הידיים, אבל לא הרגשתי רע בנוגע לזה. עכשיו, בדיעבד, זה היה זיכרון לא רע בכלל בהתחשב בזה שיכלתי למות.
_________
יש כמה אנשים שכמה פעמים ביום אני פשוט מדמיינת את עצמי קורעת את הראש שלהם מעליהם בידיי החשופות.
_
הלוואי שתטבעי למוות בריר של כל הבנים בשכבה, אם הם כבר כל כך כרוכים אחרייך.
____
כן, אני מקנאה. שקט.
____
יש לי הרבה סיבות לקנא.
_______
הספר שלי הוא באמת חרא של ספר. אני לא חושבת שאני אשלח אותו למרות החודשים הנפלאים והמפרכים שביליתי בכתיבתו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
