עד עכשיו הפחד שלי מפני הוצאות לאור שלא מקבלות את הספר שלי היה פחד שרובו נועד כדי שלא אראה יהירה בפני עצמי או בפני אחרים, כמו שלפני פרס עינת 2011 אמרתי לכולם שאין סיכוי שאני בין שלושת המקומות הראשונים למרות שבעצם ידעתי שאני אהיה מקום ראשון. אבל עכשיו אני קוראת שוב את הספר שלי, והסיטואציה של המכתב של "לצערנו לא נוכל להוציא את הספר שלך בהוצאה שלנו" כבר רצה לי בראש בכמה וריאציות שונות, וזה לא מפתיע אותי. זה פשוט לא מספיק טוב.
כן, כן. את לא יכולה להתלונן שאת לא כותבת מספיק טוב. מה שאת צריכה לעשות זה לכתוב באמת טוב. לא, לא אכפת לי שאין לך זמן. את רוצה להיות סופרת מפורסמת, לא ככה? ולגור בלונדון? כי זה המקום שממנו באים סופרים?
אז אני צריכה להפסיק לכתוב כמו בת 15 שכותבת בינוני מינוס ולהתחיל לכתוב מקצועי. יש לי ספר של 300 עמודים והוא לא טוב ואני אשלח אותו בכל זאת, רק כדי להיות בטוחה, אבל אני אכתוב אחד חדש שיהיה יותר טוב. הרבה יותר טוב. אחד שאפשר אפילו לפרסם.
מטומטמת.
דרך אגב, כריסטופר פאוליני הוכיח שאל לנו לזלזל בבני 15 שכותבים. אל תטילי את ההוכחה הזאת בספק.
איך אני יכולה להעניש את עצמי על כתיבה לא טובה? בנות בדיאטה שאוכלות שוקולד מענישות את עצמן בצום של שבוע, אבל שום דבר טוב לא ייצא משבוע בלי כתיבה. אז איך?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
