תמיד ידעתי שאני שייכת לשם, תמיד הרגשתי אהבה לא רגילה, חריגה, לארץ הזאת.
הנשמה שלי שם, האופי שלי מושפע ממנה, מאנגליה.
לא מלונדון, מאנגליה. מבריסטול ובאת' המדהימות, מקיימברידג' הציורית, מהכפרים המקסימים והירוקים.
ותמיד חלמתי, חלמתי להיות שם, להגיע לשם, להכיר את המשפחה שם.
סבתא שלי תמיד סיפרה לי על החיים שלה באנגליה, איך הם גרו בבניין אחד שלושה אחים והמשפחות שלהם, איך אחותה הגדולה הייתה לוקחת אותה מבית הספר כשהייתה חוזרת מהעבודה.
ואני חלמתי, חלמתי להגיע לשם, חלמתי לממש את השייכות שהרגשתי, את התרבות שגדלתי עליה.
לפני ארבע שנים הגעתי לשם בפעם הראשונה.
זה היה חלום, הרגשתי שייכת, הרגשתי יותר טוב ממה שהרגשתי בכל חיי עד הרגע הזה. ידעתי שאני שייכת לשם, לתרבות הזאת. ללונדון, לבריסטול, לכפרים היפים על גבול וויילס.
גרתי שם יותר משבועיים, שבועיים קצרים מאוד, אצל קרובת משפחה. הכרתי את הנכדים שלה, עשיתי להם בייביסיטר ועזרתי לבת הגדולה בת ה-7 בשיעורים במתמטיקה. הכרתי את כל המשפחה שלי משם והתאהבתי, התאהבתי בכל אחד ואחד מהם.
כשחזרתי לארץ קיבלתי שוק, המעבר בין המנטאליות האנגלית לישראלית זיעזע אותי. לא הרגשתי שייכת לבית שלי, החברים נראו לי תלושים. באה תקופה לא טובה, אבל התרגלתי. חזרתי לישראל בסופו של דבר גם ברוח, בנפש. אבל תמיד התגעגעתי, ותמיד חשבתי על אנגליה ועל הבית ועל המשפחה.
שנה שעברה חזרתי לשם.
הכרתי את קיימברידג', העמקתי לתוכי לונדון, דיברתי בבטחון עם זרים מוחלטים והתנהלתי כמקומית.
גרתי בדירה עם ההורים בצפון העיר, כל יום חצי שעה ברכבת כדי להגיע למרכז, וחצי שעה חזרה.
פגשתי את המשפחה האהובה שוב, את כל האנשים שהתאהבתי בהם לפני ארבע שנים שנראות כמו נצח. גם היום קשה לי להאמין שהייתי שם רק בסוכות שנה שעברה.
בביקור הזה הבנתי שאני הולכת לגור במדינה הזאת, פה אני הולכת ללמוד, פה אני הולכת לרדוף אחרי החלומות שלי ולנסות להכנס לתעשיית הקולנוע הבריטית.
וכשחזרתי, שוב שוק, שוב הזעזוע ותחושת התלישות. רק שבניגוד לפעם הקודמת, תקופה טובה הגיעה אחרי הטיול, הכרתי חברים חדשים, אנשים שהתחברתי אליהם יותר, והתרגלתי לישראל יותר מהר. אבל עדיין התגעגעתי, כל הזמן, בלי הפסקה, לארץ שהפכה להיות הבית שלי.
והיום, אמא שלי באה אליי והודיעה לי הודעה: היא ואבא שלי מתחילים לשקול לעבור לאנגליה.
זה עוד הרבה זמן, היא אמרה. רק כשתשתחררי מהצבא. עוד ארבע שנים מינימום. אבא הסתכל על עבודות במקצוע שלו בלונדון, המשכורת נראית מאוד טובה.
וזה מפחיד אותי.
אף פעם לא חשבתי שזה יכול להיות אמיתי, זה תמיד היה רק חלום. חלום ללמוד באוניברסיטה לקולנוע של לונדון, חלום לגור שם, חלום לעזוב את הארץ. ועכשיו כשזה יכול לקרות, אני נרתעת, אני מפחדת, אני רוצה להישאר בישראל.
לעזוב את הארץ מפחיד אותי, לעזוב את החברים, לעזוב את כל מה שבטוח וללכת אל הלא נודע. ללכת לרדוף אחרי החלומות שלי עם האופציה שאכשל, זה דבר מפחיד. לעזוב את הנוח והרגיל ולעבור לארץ שאומנם אני מרגישה חלק ממנה, אבל אין לי בה אף אחד שאוכל לקרוא לו חבר.
אבל מי יודע מה יקרה? מי יודע אם בכלל ההורים שלי יחליטו כן לעזוב את הארץ ולעבור לאנגליה? מי יודע אם עד שאשתחרר יישארו לי אותם החלומות? אני מניחה שאלך אחורה ואתן לזמן להחליט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
