אז הייתי היום אצל חברה, היה כיף.
פשוט ישבנו ודיברנו, רק שתינו, דבר שלא עשינו אף פעם.
זה היה נחמד, לשם שינוי, באמת לדבר איתה. להרגיש שיש בנינו חיבור, שזה לא סתם כשכל שאר החברים לידנו.
היא גרמה לי להרגיש טוב.
לא היו לי טיקים ברגליים כל היום, לא ניערתי את רגל שמאל פעם אחת. לפחות עד שחזרתי להיות לבד.
ברגע שנכנסתי למכונית עם אבא, זה חזר. בהתחלה לא שמתי לב אבל כשהוא העיר לי, נזכרתי שלא עשיתי את זה כל היום.
לעזאזל.
אסור לי להיות לבד, כי כשאני לבד אני מתחילה לחשוב, וכשאני מתחילה לחשוב הדבר היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו זה הוא, ועל כמה שאני רוצה לראות אותו.
אסור לי להיות לבד.
לעזאזל עם זה, אני רק רוצה לחזור הביתה, שם אני אהיה מנותקת מהעולם, ואולי אשכח הכל.
חבל שבבית יש כזה כאוס כרגע, בפעם האחרונה שהייתי שם היה שקט. בדירה הקטנה שלי, בקצה העיר, הבית היה שקט.
אם אני אחזור לשם עכשיו, לא יהיה שקט. לא יהיה ללכת לסופר שבו כל המוכרות מזהות אותך ואומרות לך שלום במבטא הפרחי הכבד שלהן.
יהיה כאוס, כי כולם עסוקים, כולם רואים את האירועים.
אני מתגעגעת הביתה.
אני צריכה להתחיל להעלות את התמונות מהמצלמה החדשה שלי לפה, אם רק היה לי את הרצון/כוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
