אף פעם לא הרגשתי ככה, וזה מתסכל אותי.
אני אדם שפוחד מדברים לא מוכרים, זה משהו שאני לא אוהבת בעצמי, כשאני לא יודעת משהו, אני מתחילה לחשוש ולפחד.
ככה זה גם עם רגשות שאני לא מכירה, כשרגש שאף פעם לא חוויתי מציף אותי, אני נתקפת פחד. לא בדיוק פחד, אלא חוסר נוחות.
ההרגשה הלא מוכרת הזאת מתסכלת אותי, היא מציקה לי. ההרגשה הזאת לא עוברת, כבר שבועיים וקצת, אולי יותר, היא לא עוזבת. היא רק ממשיכה להתחזק ולהתחזק, ממשיכה להציף אותי.
התחילו לי טיקים ברגליים. אני מרעידה את הרגל מתוך חוסר מנוחה. זה כיף, החברים שלי משתגעים מזה.
אני לא יכולה להפסיק להרעיד את הרגל, אם אני מפסיקה להרעיד את רגל שמאל אני מתחילה להרעיד את רגל ימין. אני לא שמה לב לזה, אני פשוט עושה את זה, כדי "לשחרר" את הלחץ, חוסר הנוחות וספק פאניקה ששוררים בי כל הזמן, לא שזה עוזר.
אני לא יכולה לישון. אני נכנסת למיטה ב-12 ונרדמת רק ב-3. אני לא מצליחה להתרכז מספיק כדי לקרוא, לא מצליחה לא להתרכז מספיק כדי להרדם מול סרט. אז אני שוכבת במיטה, בוהה באוויר או עוצמת את העיניים, ופשוט נותנת למחשבות לזרום.מידי פעם אני מבטאת אותן בלחש, אבל כולם ישנים, אין אף אחד שישמע. המחשבות האלה מרגיזות אותי, הן לא עוזבות אותי במנוחה, לא נותנות לי לישון בשקט.
אתמול היה הלילה הראשון בשבועיים האחרונים (או אפילו יותר, הפסקתי לספור) שבו נרדמתי בשעה בה התכוונתי להרדם. המחשבות לא הציפו אותי לפני שהלכתי לישון, אלא בזמן שישנתי. מסתבר שדיברתי מתוך שינה.
מחשבות מציפות אותי ביום. אני לא מצליחה להתרכז בשיחה עם אדם לזמן יותר מידי ממושך, בלי להתנתק לפחות פעמיים. המחשבות מציפות אותי כל כך שמבלבלות את המילים שרציתי להוציא מהפה, ומחליפות אותן במילים מוזרות ולא קשורות.
הכל משעמם אותי, אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר. עצם כתיבת הפוסט הזה הוא אתגר בשבילי.
יש לי מפלט יחיד, והוא "להתעמת" עם גורם הבעיה, ולא להזיז את עיניי ממנו לפחות לחצי שעה. החברים מדברים איתי, הם לא שמים לב. אני משיבה, אבל המבט לא מתנתק מגורם הבעיה.
אני שונאת אותו, הוא גורם לי לפחד ולהיות מתוסכלת, הוא גורם לי להרגיש משהו שלא הרגשתי מעולם, וזה מפחיד אותי.
אני שונאת אותו בכל ליבי, הוא מונע ממני לישון, להיות רגועה, לצחוק, להינות. הוא לקח ממני את כל מה שמגדיר אותי, ואני שונאת אותו על זה.
אם רק הייתי מצליחה לגרום להכל להיעלם, לחזור להיות האני שאני מכירה, ואולי אפילו להכיר מישהו שיש לי סיכוי איתי.
עריכה:
החלטתי לשנות את העיצוב של הבלוג למשהו שמח כזה, שיהיה מנוגד לחלוטין לאיך שאני מרגישה כרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
