אני עוברת על הפוסטים שפירסמתי בבלוג הזה בשנה ומשהו האחרונות, ואני מזדעזעת להבין איך האנשים שקוראים בבלוג הזה רואים אותי.
הם רואים ילדה קטנה, אנוכית, קטנונית, אגואיסטית שמרוכזת בעצמה, שכל מה שאכפת לה ממנו זה האינטרסים שלה והרגשות שלה.
כמה אני מדברת על עצמי, על זה שאני בסדר, שכולם לא בסדר, שרק אני עושה נכון. ואני קוראת את זה ונחרדת.
אבל אז אני נזכרת בסיפור שעומד מאחורי כל פוסט, מאחורי כל מילה, מאחורי כל רגש שמובא בדברים שאני כותבת פה. ואני מבינה, שלמרות שזה נראה נוראי מבחוץ, הדברים טיפה יותר יפים.
וכשאני אומרת טיפה אני באמת מתכוונת לטיפה, אני לא מכחישה את היותי קטנונית, אגואיסטית, אנוכית, נרקיסיסטית (בקשר לזה לא בטוחה), לא מודעת לסובבים אותה ועוד כל שאר הדברים הנוראיים שהופכים אותי למי שאני.
ומה שהכי מצחיק, שהצד הזה שאתם, הקוראים, רואים בכל פוסט ופוסט שלי, לא נראה אף פעם לאף אדם אחר.
כל הכעס, התסכול, הקטנוניות(למרות שבנוגע לקטנוניות אני בספק), אלה הרגשות שאני אף פעם לא מרשה לעצמי להביע.
הרגשות הרעים, אלה שמכרסמים אותך מבפנים בעודך חי, הרגשות הכי נוראיים שקיימים אצל האדם, אלה הרגשות שאני לא יכולה להרשות לעצמי להראות.
כי אם האנשים שסביבי ייראו את כל הגועל הזה שיש לי בפנים, הם יברחו בריצה. כי מי רוצה להיות ליד אדם כל כך ממורמר?
ומידי פעם, הרגשות האלה שבפנים מתפוצצים, ואו שאני מספרת אותם לחברה קרובה או שאני מתפרצת על אדם ואומרת לו כל מה שאני חושבת עליו.
וכן, זה מרחיק אנשים, אבל זה מרחיק ממני את האנשים שממילא לא היו שם אף פעם בשביל אף אדם אחר, במיוחד לא בשבילי.
אז מידי פעם מותר לי להיות אנוכית, נרקיסיסטית, קטנונית, קנאית, כעסנית, מתוסכלת, ממורמרת, אגואיסטית, לא מודעת לסביבה ועוד כל הדברים הנוראיים שהופכים אותי למי שאני.
כי מידי פעם, לפחות ככה אני חושבת, מותר לי להפסיק להיות שק החבטות של כולם.
וכל זה התרחש בגלל שבפעם השניה והמשחררת מאוד התפרצתי על מי שפעם היה החבר הכי טוב שלי ובשבועות האחרונים הפך להיות בין האנשים השנואים עליי ביותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
