ומה שלא סיפרתי לו כשהקול שלו רעד והיה קל לראות על פניו שהוא לא יודע היכן להניח את מבטו, הוא שפעם גם אני אחזתי בסכין.

היא לא חרכה את עורי מעולם. אבל למשך מספר רגעים נצחיים שררה במטבח תחושת חוסר חשיבות שאיימה לגבור על כל אלו הנלוות לה.

כדי להתגבר זה דרש ממני מחשבה מאומצת על העתיד, וגם שיחת טלפון רנדומלית ותמימה ממישהי שלעולם לא תדע עד כמה אני חבה לה תודתי. 

נדמה לי שהוא נדהם מהמבט הרגוע שהיה לי, על גבול הנונשלנט, ואני מקווה שהיה ניתן לראות בתוך החום והאמפתיה שניסיתי להפגין את שביב הכאב ויצר ההרס העצמי שעוד נותר בי. 

כאבי הגדילה היו קשים מנשוא, הם רכים ועמומים יותר בהסתכלות לאחור, כמעט כמו צורה ללא גבולות. הם הותירו בי צלקות שנחשפות על ידי טריגרים שנדירה ההתקלות בהם, אך במרבית האדמה החרוכה שהשאירו הצלחתי לגדל צמח שהבשיל איזה פרי או שניים. 

לעיתים אני תוהה מה היה אפשר לעשות אחרת. לעיתים מודה שכך היו נראים פני הדברים. 

יש ימים שבהם אני קמה בבוקר ומדקלמת לעצמי כל מה שיכול לתת משמעות לקיום, אבל נדמה לי שרק ההבנה המוחלטת שהוא ארעי וחסר כל חשיבות היא שגרמה לי סופית לשלול כל מחשבה, גם הכמוסה ביותר שאי פעם הייתה לי על קץ. 

ברבות הימים הגישה היא שמפני שאין משמעות נגזר עלינו לפחות להנות. לו רק היו הסובבים אותי ברי שכנוע. 

קל יחסית להכיל את זה כשמתרגלים, ובמקרה זה גם התחושה הייצרית ביותר, המחשבה האפלה ביותר והרגש המניע אותנו למעשה הנלוז ביותר יהיו דלי כל ערך, והכאב והצער, שנעשו בטלים בשישים לנוכח נצחיותו של היקום, חדלים לרגע מלהתקיים. 

לעיתים הייתי רוצה להשתחרר מן הצער שבהבנה הזאת. הייתי רוצה לחפש סמלים וכוונות נסתרות, לנתח ולהסביר.

אולם כשיידע אותי על מעשיו מליל אמש, הכרתי תודה על היותי כלום ושום דבר, ועל הדרור שבהכרה בכך.