- אבא סוף כל סוף נזכר לסדר את המנורה בחדר שלי ועכשיו לא חשוך פה כמו המוות.

- בייביסיטר ומאה ארבעים שקלים חדשים ( = שיעור נהיגה ושישית. זהו! מעכשיו סופרים פה כסף בשיעורי נהיגה)!

- שמתי לק סוף כל סוף. לא הייתי סגורה על איזה צבע לשים, ושמעו, זאת חתיכת דילמה. בסוף הלכתי על ורוד מסטיקי ודיי סולידי.

- במשמרת היום היו כמה עובדים ולקוחות שאמרו שאני חמודה. זה היה יחסית הרבה אז צמצמתי את זה לדבר אחד טוב כי זה נתן הרגשה כללית טובה. אומרים שאני מנומסת ושזה מצחיק שכשאני קוראת בכריזה אני אומרת "בבקשה".

- אמא קנתה לי חולצה לספורט של אדידס וגרביים כי כל הזמן כולם גונבים לי את הגרביים!

- אבא עשה טעות איומה ושלח אותי ואת אחותי לסופר. חוררנו לו את הארנק ב-200 שקל כשבערך 190 מתוכם זה על מוצרים שמכילים ברובם שוקולד.

- גם קניתי יומן לשנה הבאה ובעזרת מבט קצר באינטרנט (שקר. ישבתי שעה להבין איך לעזאזל מציירים את זה) הצלחתי לצייר את זה על התאריך של ה-1 לספטמבר:

השנה מתחילה בכלל ב-26.8. אבל פלפוט, אלה שמייצרים את היומנים, לא טרחו להתחשב בבחורה האומללה (להלן, אני) ולייצר יומן שיתחיל משם. זה לא באמת כזה משנה כי ב-26.8 אני במסע לפולין (מה שמזכיר לי שאני חייבת לקרוא את אלי ויזל במקום לשבת ולחפור לעולם במוח עד אבדן הכרה).

המשפט הוא שם השיר הראשון של ג'ורדין ספארקס שהכרתי. הורדתי אותו בטעות כשניסיתי להוריד מאימיול (אומייגאד איזו נוסטלגיה) שירים של טיילור סוויפט. ובסוף ג'ורדין ספארקס הפכה לזמרת האהובה עליי לאיזו תקופה, ועד היום אני מתנחמת בשירים שלה בכל broken heart situation (וכמו שניתן להבין אין לי הרבה כאלה כי אין לי הרבה heart בשביל שהוא יהיה broken. אבל הפליליסט שלה תמיד נמצא שם בסטנד ביי).