אני רוצה שנשב על כוס קפה, בשבילי שוקו, באחר צהרים קייצי אחד כשהשמש עושה דרכה לעבר הים, ושתספר לי סיפורים קסומים על מקומות רחוקים ונפלאים עם ריח של טבע וחופש.

לצד שולחן עגול עם הדפסים גיאומטריים סימטריים של ריבועים על חלקו החיצוני, תשב על הכיסא שלצידי כשתעצור את שטף הדיבור שלך ותלגום מהקפה באריסטוקרטיות מוחלטת, ואני אצפה בך עושה זאת, העיניים שלי עוקבות בריתוק אחרי כל תזוזה שלך, כל שינוי קל בארשת הפנים האצילית שלך נרשם כנקודת אור במוחי הקודח. רק הפסקת לדבר ואני משתוקקת לשמוע עוד. להכיר כל פינה קטנה שמסתתרת מאחורי הכותרת הגדולה שאתה מייצג, לדעת מי נמצא שם מאחורי החזות המרשימה והמסקרנת שנגלית למולי ולמול העוברים והשבים.

אתה מביט בי בחזרה, ואני יכולה להרגיש איך המבט הכחול שלך שובר את כל השריונות והמסכות שאני עוטה על עצמי כל הזמן בתקווה שיגנו עליי מהעולם. העיניים שלך בצבע הקור, אבל הן חמות כמו אש שמתלקחת ומצמררות את כולי. אני משתדלת שלא להרעיד את הספל שלי כשאני מרימה אותו באיטיות ומקרבת אותו לכיוון השפתיים. לא גורעת ממך את מבטי לשניה.

הלוואי שתסתכל עליי כל הזמן בחזרה. כשתספר לי על הלימודים בחו"ל ועל השאיפות שלך למימוש עצמי. תשאל אותי על הלימודים בתיכון.

אני ארגיש טיפשית לספר לך אבל בגלל, או שמא בזכות, העובדה שהעיניים החודרות שלך הסירו ממני את כל הקליפות שמגנות, אספר לך הכול.

איך השנה התמכרתי ללימודים. והפכתי מסתם תלמידה טובה לילדה אובססיבית שרק רודפת אחרי המאה הבא ולא מוכנה לעצור עבור שום דבר, אפילו לא בשביל עצמה. אספר לך שאף אחד לא ממש האמין שאני מסוגלת, ורציתי להוכיח שאני יכולה להגשים איזו שאיפה שאני רוצה, ואיך בזכות הכוח רצון הזה והמאמץ האדיר והבלתי פוסק שהתלווה אליו קיבלתי מאה במגן בפיזיקה כנגד כל סיכויים. אבל אודה בפנייך שאין לי ממש מושג מה גרם לי להפוך לכזאת.

כזאת מה? אתה תשאל אותי שוב, בין לגימה אחת למשנתה.

אשפיל את המבט שלי לכיוון הספל המונח על השולחן, אשחק בידית המחוברת אליו, אלטף אותה בכריות אצבעותי ואנסח בראשי את המשפט הבא.

לא רק כזאת אובססיבית לציונים גבוהים, אספר לך בבושה, גם כזאת בחורה חסרת אופי וחן. שלא מסוגלת לדבר על שום דבר, ואפילו לחשוב על שום דבר חוץ מעל המבחן הבא. עכשיו אני מנסה לפתח לעצמי משהו, סוג של אופי, אפשר לומר. אני בתהליך של בניה עצמית ומתרסקת כל פעם מחדש. אבל אני בטוחה שככה זה כל תהליך, מבין? כעת ארים שוב את ראשי, מנסה לספוג לתוכי את המבט המבין שלך המלווה בהנהון קל וחצי חיוך על השפתיים הבשרניות שלך. קמים ונופלים וקמים ונופלים עד שלא נופלים יותר. וגם אחרי זה יש נפילות אבל שוב קמים. מעכשיו אני לא אוותר על עצמי.

אתה מעניין אותי, אני אמשיך, מקבלת כוחות מחודשים באמצעות סריקה קלה של תווי הפנים המושלמים שלך. כי אתה עושה דברים, וגר בחו"ל, ואיש העולם הגדול כזה. ואני רוצה להכיר אותך.

אני יודעת. אני יודעת בכל מאודי שאתה תגיד עכשיו משהו חכם ושנון. אני מרגישה את זה. אתה בחור חכם. והעיניים שלך, מלבד היופי השמיימי שאצור בתוכן, הן מגלות צוהר ללב טהור שבורק מטוב. אולי אפילו תניח את כף היד שלך על זו שלי בזמן שתשתף אותי בפרץ החוכמה הבוקע ממיתרי קולך. אני ארגיש את חום הגוף שלך ולא ארצה שתרפה מאחיזתך בי לעולם. אהנהן בסיפוק ובחיוך חושף שיניים למשמע כל דבריך. אסכים איתך, בזה אני בטוחה.

לבסוף תסמן למלצרית שתגיש לנו את החשבון. ותתעקש לשלם אותו כי כזה אתה. אני אתווכח איתך כמה שנדרש לפי הנורמה ובסוף אמשוך בכתפי ואוותר. תשאיר שם בנונשלנטיות שטר שיכסה גם טיפ שמן, תחליק את ארנק העור הממותג לכיס האחורי ותמהר לקום מהכיסא ולגשת לשלי, אבל אני אקדים אותך ואעמוד לבד.

אתה תצעד לצידי לאורך הטיילת כשרוח תפרע את הבלורית הבלונדינית המסודרת מדי שלך. עדיף לך ככה, אני אגיד לך, מצחקקת, פרוע זה הכי.

בתגובה אתה תפרע את שיערי ושוב החיוך שאני כבר אפר לרגליו ימתח על שפתיך, אבל אז תסרק אותו אחורה באצבעותיך עד שתוכל לראות את פני בבירור.

ואז, אולי אז, בשעה שבה השמש תנשק לשפתיו של הים, אתה תהיה השמש שלי.