- נקודת מבט של רייצ'ל-

רגע אחד רקדתי עם כריס והרגשתי כאילו הכתירו בתור מלך ומלכת הנשף, למרות שאף פעם לא נהגו לעשות דבר מגוחך כזה בעיירה,ורגע לאחר מכן מצאתי את עצמי מסתכלת על בניין בוער.

"זה פשוט נורא," אמרתי.

"נכון," אמר כריס, אבל יכולתי להרגיש שמשהו לא היה במקום. הוא כל הזמן חיפש משהו עם העיניים שלו.

"מאמי, הכל בסדר?" שאלתי אותו מתוך דאגה. זה היה נדיר לראות את כריס מודאג לגבי משהו.

"אני לא מוצא את סטפן," הוא ענה. התחלתי גם אני להסתכל מסביב. מרוב ההלם שהיה לי, כמעט שכחתי מכל דבר אחר בעולם. רציתי להרביץ לעצמי על טיפשותי, אבל לא היה זמן. סטפן נעלם. היה לי ספק רב שהוא ילך מהמקום ולהשאיר את החברים שלו לבד.

הצעתי לכריס לפנות אל סאם, שבזמן האחרון בילה המון זמן עם סטפן. יכול להיות שהתחיל להיות קטע ביניהם, אבל הם לא נראו מתאימים. בעצם, לא יכולתי להגיד מי היה הטיפוס שיתאים לסטפן. סאם היה ביחד עם הילארי ודין, כנראה הם דיברו על מה שקרה ומה יכל לגרום לכך. "היי," ניגשתי אליהם בחיוך. למרות מה שקרה, לא היה נדמה לי שאנשים רוצים לראות יותר פרצופים מפוחדים, כמו הפרצוף שהיה על הפנים של כריס.

"היי, ריי," הילארי אמרה.

"ראיתם את סטפן?" כריס ניגש לעניין. ניסיתי ללטף אותו, מה שתמיד עזר להרגיע אותו טיפה.

"לא, אבל," הילארי הצביעה אל הכיוון של מיילו, "יכול להיות שהוא יודע."

כריס הפסיק להחזיק לי את היד וניגש אל מיילו, ששם לב לכך שהתקרבנו. לא אהבתי בכלל לראות את כריס ככה, אבל לא יכולתי למצוא משהו להגיש לו שישאיר אותו אופטימי. אפילו לחייך היה לי קשה. "למה שמישהו ינסה להרוס את הערב הזה?" פלטתי כשהיינו קרובים אל מיילו ואיאן.

"אני לא יודע," כריס ומיילו ענו ביחד. "ראיתם את בן דוד שלי במקרה?" כריס הוסיף.

"סטפן כנראה עם סאם," מיילו ענה בחוסר ביטחון.

"סאם נמצא ביחד עם הילארי ודין. סטפן לא על ידו," עניתי. כאילו הם היו מודעים לכך שמישהו נעלם, הם התחילו לסרוק איתנו את כל הפרצופים בקהל הצופים.

מיילו שלח לעברי מבט וידעתי מה הוא הסיק. "הוא בפנים."

כריס מיד נבהל ומיהר לרוץ פנימה, אל תוך הבניין הבוער. "כריס, מה אתה עושה?" צעקתי בבהלה.

"כמו מה זה נראה? אני חייב למצוא אותו," הוא ענה. רציתי מאוד לעצור אותו, אבל ידעתי שלא משנה מה אעשה, זה לא יעזור. כריס דאג לסטפן תמיד. הוא גם דאג לכך שסטפן יבלה איתנו כדי שלא ירגיש בודד. זה היה אחד הדברים שאהבתי בו.

מתוך אינסטינקט, נגעתי בטבעת, כמו אישה בהריון ששמה את ידה על הכרס העוברית שלה. לפתע הרגשתי מישהו מחבק אותי. "הוא יהיה בסדר," מיילו ניסה להרגיע אותי. ברגעים שהיו קשים לי, הוא תמיד שימש לי בתור עמוד שדרה.

לאחר רגע קצר, שנראה לי כמו שנה שלמה אם לא יותר, כריס יצא, כולו משתעל. ובלי סטפן. "אתה בסדר?" מיד ניגשתי אליו. גם פרמדיק התקרב אליו, אבל כדי לבדוק אותו. "עשית מעשה מטומטם בכך שרצת לשם, אתה יודע את זה?" האיש אמר בנימה שיפוטית.

"ואני צריך לעשות את זה שוב," אמר כריס.

"מה זאת אומרת?" שאל מיילו.

"הוא תקוע שם בין ההריסות, ולא הצלחתי להגיע אליו."

"אתה תישאר כאן," קבע הפרמדיק. הוא קרא לצוות כבאים שיכנסו למקום במקום כריס.

איאן, מתברר, חשב על משהו אחר לגמרי. "שמתם לב שגם עומאר נעלם?"

"אתה באמת חושב שעומאר יגיע למצב הזה?" שאלתי. לגרום לפיצוץ ולשריפת אולם שבו הייתה כמות גדולה של אנשים רק בגלל ארבע שאתה לא מסתדר איתם? הוא יכל לגרום לפציעה של המון אנשים. הוא יכל לגרום למוות. הוא כמעט הרג את סטפן!!!

"מה שבטוח הבן אדם פסיכופת," אמר איאן. כשראיתי שוב את הפצע של מיילו בצד השמאלי שלו, הבנתי למה הוא התכוון.

בזמן שהפרמדיק לקח את כריס הצידה, החלטתי לתת לארוסי קצת מרחב נשימה ולחכות עד שסטפן ייצא. גם מיילו ואיאן חיכו לצידי, הדאגה הציפה את שלושתנו. "לוקח להם יותר מדי זמן," אמר מיילו.

איאן פשט את הז'קט של החליפה שלו, נתן אותו למיילו ואמר: "אני אכנס."

מיילו ואני הסתכלנו עליו מופתעים. איאן משך בכתפיו כשראה את התגובות שלנו. "אני חזק. אני בטוח שאני אוכל לעזור להם."

"רק תזהר," מיילו נתן לו נשיקה מהירה והסתכל על איאן שנכנס אל תוך הבניין.

"למה לעזאזל בחרנו בגברים שרצים אל תוך בניינים בוערים?" הוא שאל.

"אני לא יודעת, אבל אני חושבת שאנחנו יכולים לסמוך עליהם," אמרתי בנימה אופטימית.

"למה החבר האידיוט שלך נכנס אל תוך הבניין?" נשמע קול טיפה צפצפני נשמע מאחורינו.

"כמו שאמרת. הוא אידיוט," מיילו ענה בחיוך עצוב. יכולתי לראות שהוא לא שמח מהרעיון שהחבר שלו יסכן את חייו, אך לא הבין שאיאן היה מרגיש את אותן הרגשות אם מיילו היה זה שנכנס אל תוך האולם.

"בכל מקרה, אבא שמע על המקרה והוא עכשיו בדרך לכאן," הודיעה נטלי.

"הוא לא סיפר לאמא, נכון? עדיף שהיא לא תדאג," מיילו שאל ונטלי הנידה את ראשה בחיוב. עד כמה שמיילו התלונן עליה וסיפר על הדברים שהיא עשתה, לא יכולתי להביא את עצמי לשנאה כלפיה. גם הוא לא. הם רבים כל הזמן כי הם אחים. אני די בטוחה שאם הם לא היו אחים, הם היו חברים טובים כמו מיילו ואני.

"אתה חושב שאבא דואג פחות? אמרתי לו ששנינו בסדר גמור, אבל הוא התעקש לבוא לראות בעצמו," היא גלגלה את עיניה.

"טוב, אולי הוא רוצה לראות את הכל בעצמו. אני יודע שדבר כזה קורה לעיתים רחוקות, אבל כמה מטומטמים אנחנו שאנחנו נשארים לצפות בזה?"

"לא מטומטמים. פשוט... משועממים."

עד כמה שמיילו התלונן עליה וסיפר על הדברים שהיא עשתה, לא יכולתי להביא את עצמי לשנאה כלפיה. גם הוא לא. הם רבים כל הזמן כי הם אחים. אני די בטוחה שאם הם לא היו אחים, הם היו חברים טובים כמוני ומיילו.

רק שזה היה חבל שהם לא ראו את זה ככה.

מיד נזכרתי שאירוע כזה וודאי ידווח למשטרה, מה שאמר שאבא שלי כנראה שמע על הדברים. לכן, זה לא הפתיע שכשאשר ניידת המשטרה הגיעה, אבא יצא ומיד ניגש לחבק אותי.

"אבא, אני בסדר!" ניסיתי להרגיע אותו, גם אם זה היה נורא חמוד שהוא דאג לי.

"ומה עם כריס?" הוא שאל למרות שהוא לא התלהב מהנושא. בעוד שאמא ואחותי נורא התרגשו מהנושא, אבא היה פחות נלהב. זה היה קשה, אבל בסוף הוא קיבל את מערכת היחסים ביני לבין כריס.

"הוא זה שעזר לי לצאת." כל כך פחדתי שלא יכולתי לזוז, כך שכריס גרר אותי מהמקום ופילס לי את הדרך בין כל האנשים שנדחפו ביציאה. "אחר כך הוא חזר כדי לעזור לבן דוד שלו."

בינתיים מכבי אש הוציאו את סטפן הפצוע, שנראה מכוסה בכוויות. איאן יצא מיד אחריו. הכבאי שנשא את סטפן על הגב מיהר להשאיר אותו בידי הפרמדיקים. כריס ואני מיד התקרבנו אליו כשהעלו אותו על האלונקה אבל הפרמדיק מיד הרחיק אותנו. "תנו לו אוויר לנשום."

סטפן נראה כאילו כואב לו, היה מחוסר הכרה והאזור שליד העין השמאלית שלו נפגע קשות. "מה קרה לך?" לחשתי.

"אני אסע איתו לבית החולים," הודיע כריס. "את תלכי למקום אחר. לא אכפת לי לאן, רק אל תתקרבי לבניין. תלכי למקום מוגן. כשאבא שלו יבוא, מיד תודיעי לו." הוא לקח לי את היד ונישק לי אותה לפני שעלה לאמבולנס ונסע עם סטפן לבית החולים.

איאן נראה במצב יותר טוב. כולם התחילו להתפנות אל הבתים שלהם וזה כלל את הזוג ואותי. "את צריכה שנקפיץ אותך?" הציע מיילו, שהחזיק ידיים עם איאן. הם תמיד היו צמודים זה לזה ובכל זאת הם לא נראו דביקים מדי, אלא רק כמו זוג צעיר מאוהב.

"אני חושבת שאני אלך ברגל," אמרתי. אחרי העשן ששאפתי, לנשום אוויר בדרך נשמע לי כמו רעיון טוב ולא רציתי להפריע להם.

"בסדר, אנחנו נוסעים לבית שלי ועוד מעט כנראה לבית החולים. לאסוף אותך?" שאל איאן.

"כן, ברור. אני בינתיים אאסוף כמה מנגות שהוא כנראה ירצה לקרוא כשיתעורר," אמרתי. כשגיליתי שלסטפן ולי יש אותו הטעם כשזה נוגע למנגות, לא יכולתי לעצור את עצמי מלדבר איתו על זה. וגם הוא לא. זה מיד גרם לנו להתקרב.

הודעתי לאבא שהתכוונתי ללכת הביתה. הוא הסכים וחזר לחקור את המקרה.

הערב הפך לאסון מוחלט. להרוס אירוע כזה בשביל הבוגרים- צריך להיות בן אדם אכזרי כדי לעשות דבר כזה, לא משנה מה הייתה הסיבה. וזה מה שהטריד אותי. מה הייתה הסיבה לדבר הזה? האם זה היה נכון מה שאיאן אמר? האם עומאר באמת יכל לעשות כזה בגלל שנאת חינם? האם באמת אפשר להתנגד לאהבה?

כשהגעתי הביתה, עליתי לחדר שלי, פשטתי את השמלה היפה שמיילו עיצב לי ולבשתי מכנס שחור פשוט עם חולצה סגולה שבה התכוונתי ללכת לבקר את סטפן. לאחר שבחרתי מנגות שמעתי שלמטה מישהו נכנס. זה לא הבהיל אותי כי אף אחד לא נהג לנעול את הבתים מתוך חשש בטחוני.

"אבא, זה אתה?" צעקתי כדי שמי שלמטה ישמע. אך לא הייתה שום תשובה. "אמא? קליירי?" בדקתי אם אולי מישהו אחר נכנס, אך עדיין לא היה שום קול. "מישהו?" התחלתי להילחץ. אם מישהו פרץ הנה, זה היה מעשה ממש מטומטם בהנחה שזה היה בית של שוטר.

לצאת המחדר היה מעשה מטומטם. סגרתי את הדלת וחיכיתי לפורץ שיעלה במדרגות. אכן נשמעו צעדים במדרגות. הצעדים הלכו והתחזקו. הבנתי שהוא ינסה להיכנס לחדר שלי. הוצאתי את הבגדים המלוכלכים שהיו בסל הכביסה וניסיתי להיכנס אליו. למרבה הפלא הצלחתי אליו וגם היה מקום כדי לכסות את עצמי עם הבגדים.

פחדתי. היה חשוך והפורץ התקדם במסדרון. הוא הגיע אל הדלת של החדר שלי. רציתי לנעול את הדלת תחילה, אך אם הייתי עושה זאת, הוא היה עלול להבין שאני נמצאת בחדר גם אם התחבאתי. הוא היה בתוך החדר. לא זזתי. לא הוצאתי קול. ניסיתי לגרום לכך שהנשימה שלי תהיה שקטה ככל שאפשר.

שמעתי אותו יוצא מן החדר, אך עדיין לא העזתי לצאת מהמחבוא. וטוב שלא עשיתי כך. הפורץ שוב נכנס לחדר והפעם בכעס רב שמעתי אותו מחטט בין כל הדברים. העיניים שלי התחילו להתמלא בדמעות. מרוב פחד ולחץ צליל קטן, כמעט לא נשמע, יצא ממני. האימה הציפה אותי. שמעתי את הפורץ צועד לעבר הסל. פתאום כל הבגדים שהיו בסל הוצאו, יד תפסה את שערי ומשכה אותי.

צרחתי מאימה וכאב והדמעות התפרצו. "בבקשה! אל תפגע בי!" התחננתי.

הוא הצמיד סכין לגרוני. "אם החבר שלך היה מת היום, לא הייתי אפילו מגיע אלייך." עומאר.

"אין לך שום זכות להאשים את מיילו!" אמרתי, אבל מיד התחרטתי. הדברים שלי הכעיסו את עומאר, אפילו יותר ממה שהוא כבר היה.

"אני לא מבין למה את לא עושה את זה," הוא אמר. "שלושה עמדו במקום הזה. שלושתם היו אמורים להיפגע. את הרביעי יהיה קל יותר לרדוף אחר כך."

"אתה חולה נפש," הערתי. לא ידעתי שבני אדם יכולים להגיע למצב כזה.

"תירגעי, אני לא אפגע בך," הוא בניסיון לנחם אותי, מה שהיה די קשה בהתחשב בעובדה שהוא הצמיד סכין לגרון שלי. הוא קירב את פיו אל אוזני ולחש לתוכה. קולו העביר בי צמרמורת ולא מהסוג הטוב. "אבל בינתיים... את ואני הולכים לעשות כיף חיים ביחד. והחבר הזה שלך ייהנה מכל רגע."

לא מספיק לי רק את סטפן! עכשיו גם רייצ'ל. זה נורא מסוכן להיות דמות בסיפור שלי. לא משנה מה אני כותבת, אני הופכת את זה למתח! מה הבעיות שלי??? איך מיילו יגיב כשהחברה הכי טובה שלו, שהיא כמעט כמו אחותו, תהיה במצב כזה? טוב, בפרק הבא תגלו... *צחוק מרושע*

אשמח לקבל תגובות^^