אומרים שהדבר שמגדיר את האישיות שלנו ואת העצמי שלנו הוא זכרונות.
לפעמים אבל אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בתוך ים של זכרונות.
יש לי זכרון כל כך טוב, לא נתקלתי בהמון אנשים עם אותו זכרון כמו שלי.
זכרון למילים,לשיחות,לתחושות ברגעים קטנים,לימי חול משעממים, לפרצופים ולאנשים.
הדבר שהכי כואב לי זה הזכרונות ממך.
פעם כתבתי שאני לא צריכה שום דבר ואף אחד בעולם הזה רק אותך.
זה היה כל כך נכון.
איך אפשר לעכל כשמאבדים את החבר הכי טוב שלך?
אי אפשר לעכל את זה שכנראה את היחידה שמתאבלת על הקשר?
אני לא יודעת מה השתבש שם. אני רק יודעת שאיבדתי את עצמי ואת היכולת שלי לתמרן בכל זה כל פעם מחדש.
תמיד פחדתי שאני לא מספיק להכיל אותך, ושיש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממך.
אבל למדתי ממך הפכים. למדתי איך לבנות את עצמי, למדתי איך להרוס את עצמי. למדתי איך לאהוב. איך לשנוא. למדתי איך להיות הכי מאושרת בעולם. למדתי איך להיות הכי שבורה בעולם.
אבל כל מה שכואב לי עכשיו מכל זה זה להזכר בהליכות שעשינו, בשיחות של 1 או 3 בבוקר. בלהסתכל בתחרויות ספורט בטלוויזיה, בלבוא מהצד השני של הארץ רק כדי לפגוש אותך.
באפריל 2011 הכנת לי ארוחה רק כי הברזת לי. בסוף לפני שהייתי צריכה ללכת פשוט ביקשת שאתקרב אלייך ואתן לך חיבוק.
נרתעתי. לא ידעתי כמה בודד היית.
חודשיים אחרי זה דיברנו על כמה אתה אוהב את עיר מגוריי וכמה היית רוצה לגור פה, אחרי שהבאתי אותך לאחד המקומות הכי יפים פה.
ניסית להתקרב אליי ושוב התרחקתי.
חודש אחרי זה כבר רציתי שתתקרב אליי.
אכלנו, ושתינו, ושיחקנו בפלייסטיישן, אבל העייפות כבר ניכרת עליי.
חשבת שאני שיכורה ולא מבינה מה אתה אומר אבל כיבדת את המרחב האישי שלי ונתת לי להשאר לבד.
למחרת נתת לי חיבוק שהספיק לי להמון זמן.
חודש אחרי זה הפסקנו לדבר.
לא היית חסר לי כל כך כשלא דיברנו. הייתי מוקפת באנשים וחברים טובים וחשבתי שאתה אידיוט.
דוגרי אני הייתי פועלת אחרת ממך.
אבל חזרת.
יש לי כל כך הרבה זכרונות. מהחולות של ראשון, מהליכות ליד הבית שלי, מזה שרצית לנסוע באמצע הלילה לבוא, שהיית נרדם על המיטה שלי ולא הערתי אותך כי נראית כמו מלאך כשהיית ישן.
היה לי קשה להרפות. עד שהגיע אליי משהו כל כך טוב שאני לא יודעת להרגיש שאני אמיתית וחווה אותו עד הסוף. רציתי תמיד שתשאר שאני אוכל להבין את זה, לדעת איך להתייחס לזה.
אבל הרגע הזה הוא רגע חמקמק.
אני לא יודעת מה קרה והאמת היא שזה לא כל כך משנה. אני לא חושבת שיש משהו ששווה לאבד בשבילו את החבר הכי טוב שלך.
אני יכולה לשלוט בעצמי וברצון שהיה לי להיות קרובה יותר. היום אני לא כל כך יכולה להיות קרובה ככה לאנשים. אני צריכה זמן. וזה בסדר. וזה אפילו מגיע לי, ומרגיש מאוד בנוח.
אבל אני לא יכולה לעצור את שטף הזכרונות. נשבר לי הלב לא כי הלכת, נשבר לי הלב כי איבדתי את החבר הכי הכי טוב שלי.
ואני מוקפת באנשים נהדרים וחברים טובים.
אבל אף אחד לא היה ולא יהיה בנעליים שלך.
עם אף אחד לא היה לי כל כך נוח לשתוק ככה.
אני מנסה לעכל את זה שאני לא מכירה אותך יותר. אני באמת לא יודעת מי אתה יותר, ואני לא שומעת עליך בכלל.
אבל העולם שלי ריק. הוא מלא בהמון דמויות,והמון חוויות.
אבל שום דבר לא נחקק לי ככה בזכרון. שום דבר לא מגרה אותי לטובה.
אני יוצאת למסע לחפש דברים כאלו שכן. ישנים ומוכרים או חדשים ולא מוכרים בכלל.
אני חוצה קווים שלא חשבתי שאחצה.
אני משוחררת ולא מפחדת מה יחשבו עליי.
את הדבר הכי גדול שחשבתי שהיה לי כבר איבדתי.
ובינתיים אני חוזרת לורטיגו הלא פוסק שהיה לי בברצלונה.
לתחושת חוסר האונים, והסחרחורת, ושאת על ספינה טרופה.
ולמנה גדולה של האנטומייה של גריי.
(זה לא פוסט עצוב. ניקזתי את כל העצב שהיה לי כבר.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
