4 שעות.
לדבר ולצחוק מכל כך הרבה דברים.
הקלה מסוימת כי חשבתי שנשתוק הרבה. אבל כמעט ולא שתקנו, וכשכן, זה הרגיש נוח.
הוא גם גר בעיר שאתה גרת פעם, ויש לו חבר שלמד במושב שבאת ממנו. יש לכם אפילו חבר משותף, סוג-של.
הוא גם למד כמוך איפה שאני לומדת עכשיו, רק משהו טיפה שונה, הוא חכם ומבריק, ורגיש, וקצת מופנם, אבל עם רגליים על הקרקע. קצת יותר משלך היו.
הוא לא אוהב אותך, כי הוא גם נפגע לא מזמן ככה, והוא יודע כמה זה יכול לכאוב. אבל הוא שלם עם זה, אחרי חצי שנה.
אתמול הבנתי, כמה מוזר לי, בלי לדבר איתך, לספר לך דברים, לצחוק מאותם הדברים שצחקנו תמיד. מהחיוך המפגר שהיה נמרח לך על הפרצוף כשהייתי מלטפת אותך בזיפים, בזה שהשיער שלי תמיד היה נתפס בהם כאילו יש משיכה שהיא לא תלויה בנו, באיך שהיית שר ומנגן ומתייחס למוסיקה.
בזה שכעסת שלא אהבתי את עצמי. בזה שלא הבנת את זה. בזה שנתת לי אומץ להצליח להראות טוב יותר, בתשוקה שהייתה לך כלפיי לפעמים כמו שהיתה לי לך. וגם לפני שכל זה היה, שסתם שיחקנו בפלייסטישן, בעיקר אתה, ודאגת לי.
שהיית שיכור מצחיק, שתמיד ידעת המון דברים.
שהייתה לך תמימות שלא ראיתי אצל אף אחד.
אני כותבת לך רק כי אני לא יודעת איך זה לא לרצות לכתוב לך או לשתף איתך דברים, כי אף אחד אחר לא היה מתלהב מהם כמוני או כמוך.
אמא שלי מתעצבנת אם היא קולטת שאני מתגעגעת אלייך, כי היא חשבה שהיית רע אליי.
לפעמים אני מקווה להיות בוגרת קצת יותר מעכשיו, לקבל בגרות שהייתה לך, ולי לא הייתה, אבל גם הפוך. שתתבגר ותראה את זה מהעיניים שלי.
שלא תשכח ממני כל כך מהר. אולי יש לך מישהי חדשה עכשיו, יש לי את התחושה הזו בזמן האחרון, ואולי אני סתם מדמיינת. זה לא באמת כזה משנה.
מה שכואב זה שנכנסת לי מתחת לעור, ושנאת את זה.
כאילו אני אשמה בזה בכלל. כאילו אני נהנית להתאבל עלייך. אבל חברי אמת לא פוגשים כל כך הרבה.
ועם כל החברות הטובות שלי או הידידים. לנו היה את הקשר הכי מיוחד. גם פעם כתבתי שאני לא צריכה יותר שום חברים רק אותך.
הייתה לי הרגשה כזו, בגלל מה שאמרת, שזה הדדי. שאני גם החברה הכי טובה שלך.
אז איך יכולת ללכת ממני? מילא היית עוזב, אבל הלכת ממני במחשבה שאני לא מי שאתה מכיר.
אולי היית חייב את זה כדי להפסיק לאהוב אותי.
אולי לא הפסקת.
אולי יום אחד ניפגש שוב, ונתבגר ונתגבר על הנקודות שהפרידו בינינו.
אבל אני לא חושבת שאי פעם תסלח לי, וזה בדיוק הבעיה, זה מה ששורף לי כל כך, כי אתה הלכת ממני, אין ספור פעמים, רצית ללכת ממני גם כשהייתי חולה ודואבת בארץ זרה, ואני בכיתי, וספגתי, ספגתי הכל כי לא יכולתי ללכת ממך, לא יכולתי לעכל את הכאב הזה.
אני לא מאמינה שאנחנו צריכים להתנהג כמו זרים. אנחנו לא זרים. אנחנו אולי גם לא נוכל להיות אוהבים שוב, אבל אנחנו גם לא יכולים להיות זרים.
תמיד תהיה לי שריטה על העור מעל הברך, ותמיד אזכר בזה ששנאתי את עצמי על זה שהלכת.
אבל זה שקר. זה לא אשמתי שהלכת. זה אשמתך שלא יכולת לראות אותי בשלמותי. זה אשמתך שלא ראית כמה סלחנית אני, ודואגת לך כשאני צריכה לדואג לעצמי, שלא ראית כמה מחשבה ומאמץ השקעתי בשביל, לא לרצות אותך, אלא שתהיה שקט ורגוע, ושמח, כי האמנתי שמגיע לך, ושאני צריכה לעשות את זה כי כל כך אכפת לי, שתמצא בית חם ושקט בנשמה. רציתי לעזור לך שלא תכאב על סבא שלך, שתתקבל לאן שרצית, השקעתי בכל מתנה שהבאתי לך, הכרתי לך את המשפחה שלי, והחברים, והמקומות הנסתרים.
אין מקום אחד שריק מזכרונות איתך, אם מלפני חורף, או שניים, או שלושה.
וזה מה שכואב לי. אתה בכל מקום בחיי. אתה החבר הכי טוב שלי. ואני עכשיו, כותבת לעצמי, בידיעה, שאף פעם לא תפנים את זה.
שאני לא רוצה כבר לחיות מתוך הנקודת מבט שלי, כי אתה בכל מקום, ובשום מקום.
ואני לא יכולה להמשיך הלאה, היה לי דייט, סוג של, 4 שעות, כימיה מדהימה
ושום שמץ של התלהבות מצידי כי
הכל קודר מזכרונות איתך.
אולי זה טרי מדי. אבל זה מעיק עליי יותר מדי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
