טוב, אני הנה אני שוב כאן.
בעקרון אני אמורה לשבת ללמוד לבגרות בפסיכולגיה שתהיה בעוד יומיים אבל כבר תקופה דיי ארוכה שקשה לי ללמוד. קשה לי לעשות המון דברים. כל מה שמתחשק לי לעשות זה ללכת לישון ולא להתעורר עד שעולם יהיה טוב יותר. בקיצור, שוב שקועה ברחמים עצמיים.
פרשתי לפני חודשיים מהמסגרת הקבועה שלי. מסגרת שהייתה שלי 13 שנים. בעצם זה היה סגנון החיים שהכרתי עד אז. הייתי שקוע באימונים עד מעל הראש, לא השקעתי בלימודים, לא השקעתי בחברים ולא השקעתי בחיים של בת נוער רגילה. הייתי קמה בבוקר, הולכת לבית הספר, מבריזה באיזשהו שלב של היום (חלק הנעורים היחידי שהיה לי כנראה) יושבת קצת בבית, יוצאת לאימון, קורעת ת'תחת כמה שעות וחוזרת הביתה תשושה לישון.
ככה העברתי את כל ה13 שנים של החיים שלי עד לא מזמן. זה היה הנושא שיחה היחיד שהיה לי פחות או יותר (אם לא מחשיבים את פילוסופיות החיים שלא מעניינות אף אחד והאקס שהייתי עוד רגע אובססיבית כלפיו), בקיצור זה היה הכל.
עכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת בבית, מנסה ללמוד ולהגיע לציונים שהייתי מצפה מעצמי אם הייתי לומדת באופן נורמלי עד כה, תוחנת רוב שעות היום, דיי חסרת חיי חברה או תחומי עיניין. את רוב החברים הקרובים שלי אני כבר דיי משעממת ואין לי מושג מה אני עושה עם עצמי. אני אבודה קצת. טוב נו, קצת הרבה.
אני מוצאת לעצמי כל הזמן סיבה אחרת למה לא להתחיל משהו חדש. לאט לאט, מרוב העברת זמן רב כל כך לצד עצמי התחלתי לשנוא את עצמי. (לא עד כדי כך שאני אלך להתאבד עכשיו או שאני אהפןך לאנורקסית, לא לדאוג) אבל בעקרון אני אפילו מתביישת כבר לצאת לים, כאילו, מצד אחד נורא השמנתי אבל מצד שני אני מודעת לזה שאני יחסית מאוד רזה, אבל עדיין. התחלתי לחפור לעצמי ובעצמי, וכל פעם לשקוע בהרהורי נפש עמוקים יותר ומנתקים יותר מהסביבה.
אני נורא מבולבלת, אני מתה לצאת ולהתפרע להיות אדם כייפי, להפסיק להיות מבוגר אחראי, להכיר אנשים אחרים ולהשתחרר מהגבולות שאני מציבה לעצמי כל החיים. באלי להתחיל לחיות אבל אני מונעת את זה מעצמי. אין לי את מי להאשים במצב שבו אני נמצאת חוץ מעצמי. חייב לקת את עצמי ביידים. כמה שיותר מהר..
דיי נו, באלי לבכות. ביוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
PinkFluffyUnicorn