Finding Serenity

עוצמת עיניים

כל צליל וטון בשיר הזה

נכנס דרך האוזן ומטייל בכל חלק בגוף שלי

זה מעבר למיותר לבקש להפסיק כשזה לא אפשרי,

מיותר לנזוף ולהטיף כשזה לא חידוש למוחי,

כעס ואכזבה לא יהיו הוגנים כלפיי כשאני עושה את מיטב יכולתי,

סלידה, דחייה, בשביל מה?

הרי זו לא אשמתי.

להילחם בי על עצמי, לא יעבוד. אצל אף אחד זה לא יעבוד. 

להתאכזב ממך בגלל שאתה לא עוזר לעצמך, לכעוס כשאתה פוגע בעצמך, להירתע ממך, להתרחק, להיגעל, לנזוף בך ולהטיף לך, זה לא יעבוד, זה אף פעם לא עובד.

אני לא רציתי ללכת לבית הספר מכיתה ז'. נלחמתי בעצמי כל יום, פגעתי בעצמי, בהשכלה שלי, בעתיד שלי. לאמא כמובן כאב להיות עדה לכך, הילדה שלה הורסת לעצמה. אמא התאכזבה ממני, כעסה, הטיפה, נזפה, נלחמה בי שאני אלך לבית הספר, אפילו מכות לא עזרו. הייתי יוצאת מהבית והולכת ל"בית הספר" משלי.

משוטטת עם אנשים מפוקפקים, מעשנת, שותה ואף חוזרת באמבולנס הביתה.

ידעתי שאני הורסת לעצמי, לא רציתי בכך, אף אחד לא היה רוצה להרוס לעצמו אבל נלחמתי עם עצמי וזה שאמא נלחמה בי גם, היה כאילו היא עושה עליי מארב עם עצמי ההרסני, אז ברחתי מעצמי וממנה.

להילחם במישהו על עצמו, לא יעזור. להילחם עם מישהו בעצמו, זה כבר דבר אחר לגמרי.

השלמה, הזדהות, סימפתיה, הבנה, תמיכה, ניחום, עידוד, סבלנות וסובלנות.

נכנסתי לפרויקט היל"ה. אנשים לא הבינו איך הגעתי לשם, אין לי בעיות התנהגות, אין לי קשיים בלימודים, פשוט נעדרתי.

פגשתי שם עוד נערים כמוני, ילדים זהב שנפלו בין הכיסאות של המערכת, התעלמו מהם, נזפו, הטיפו ועם הזמן התווספו להם בעיות נוספות. 

המדריכות של הפרויקט ציוו על אמא שלי, לא להתערב. שלא תדבר איתי על לימודים, שלא תטיף ולא תדחף גם אם אני מועדת, כלום.

עודדו אותי, הבינו אותי, הזדהו איתי, היו סבלנים וסובלנים ולא הפסיקו להילחם איתי.

יותר לא הרגשתי לבד מול עצמי, הם היו איתי, פניתי אליהם בכל עת, התבגרתי, למדתי.

החודש אני בת 18, נפרדת מהם לשלום.

המשפחה השניה שלי עוזבת אותי לבד, איך אני אסתדר?

רכשתי כלים להתמודד בכל התקופה הזו אבל עדיין, הפחד קיים, פחד שאני אשתמש בכלים האלה על עצמי וזה לא יהיה מספיק.

אני לא מתביישת בזה, אני מפחדת לצאת לעולם הגדול לבד והפחד הוא לא מהעולם הגדול, הוא מעצמי.

"אז אולי תפסיקי?" אני לא יכולה.

"אבל למה את עושה את זה?" זה לא מרצוני.

"את לא יכולה פשוט לא לגעת?" זה מעבר ליכולתי.

"למה את לא מטפלת בזה?" אני לא יודעת.

"רואה? לא הלכת לרופא, למה את מזלזלת בי?"

גרמת לי להתבייש בעצמי על דברים שלא קרו באשמתי. ניסית לגרום לי לעשות דברים מעבר ליכולות שלי, לא הבנת וגם לא תביני.

כי נלחמת בי ולא איתי.

”פשוט רוצה להיות שם וללטף את הגירודים. לעשות לך פוו על המקומות השורפים ולהרגיע“

המשפט הזה לא יוצא לי מהראש וכן הדמעות שפילסו את דרכן מהנפש, הצטברו על קצות העיניים וגלשו.

תמיכה.

ניחום והבנה.

ממקור אחר.

כמו ניצוץ בחשכה.

אני לא לבד.

I've worked for so long just to see you mess around

...What you've done, what you've done, what you've done

I want back the years that you took when I was young

.I was young, I was young, but it's done

∞

Oh take it all away

I don't feel it anymore

Oh take it all away