באמת שהייתה לי היומולדת הכי טובה בעולם.
האנשים שאני הכי אוהבת באו ובירכו אותי, זכיתי למתנות שבדיוק רציתי ופשוט היה כיף.
גם הוא הביא לי מתנה.
אמר לי לרדת למטה. זה היה כבר חושך, בערך 9 וחצי בלילה. הוא חיכה ליד האוטו, והחזיק ביד חבילה גדולה.
היה בפנים מלא דברים שבדיוק רציתי (כל מידי דברים לגיטרה..) וגם היה מכתב.
שאלתי אם אני יכולה לקרוא עכשיו, הוא אמר "שום סיכוי". אחר כך דיבר על זה שלקח לו הרבה זמן לכתוב אותו (עמוד וחצי כמעט שנים).
דיברנו איזה שעתיים. היו כמה רגעים שהיינו ממש קרובים. ממש חשבתי שנתנשק. ראו עליו שהוא טיפה לחוץ (מגרד בראש).
בסוף נפרדנו בחיבוק ארוך.
עליתי למעלה הביתה וקראתי את המכתב. נפעמתי.
מכתב כ"כ יפה, אם לא הייתי מפחדת הייתי מפרסמת אותו. דברים כמו "את בלב שלי", "אוהב אותך מאוד".
אבל לא היה שום דבר בין השורות, כאילו אני שוב משלה את עצמי לחשוב שמשהו קורה.
חברה שלי אמרה לי שאני שולחת לו יותר מידי אסאמאסים ואני צריכה עכשיו לעשות הפסקה של שבוע ולראות אם גם הוא יוצר קשר.
אני עוד לא יודעת אם זה טיפשי או לא, אבל בינתיים אני מנסה.
מכירים את זה? שאתם ממש דלוקים על מישהו ואתם לא יכולים לשלוט בחפירות שלכם? קשה, קשה.
לא מפסיקה לחשוב עליו, פשוט לא מצליחה להפסיק.
גם אם יקרה משהו וגם אם לא, המצב הזה, שיש לך מישהו בראש, זו כזאת הרגשה כייפית, אני סוחטת כל רגע ממנה. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנגוויל