אני יכולה להתחיל לחפור פה שעות, באמת שאני מסוגלת, אבל אני מניחה שהשעה לא עושה לי טוב אז הסבירות שמה שאני עומדת לכתוב עכשיו יהיה בהתאם לציפיות שלי הוא אפסי בהחלט.
אז נכון שאפשר להגיד שבלוגים אנונימיים זה לחלשים, אבל אני מניחה שלכל אחד יש את הסיבות שלו, בדיוק כמו שלי. הבלוג הזה הולך להיות מעין ארגז חול פרטי, עם יצירות ופריקות ותסכולים וכל מיני דברים מיותרים שאמורים לעניין אותי. אני לא יודעת מי ייקרא כאן, אבל אם מישהו אכן עומד לקרוא כאן, אני מקווה שהוא ייהנה, או יזדהה, או ישתעמם, וייצא, ואולי יחזור מתישהוא. אבל אפשר רק לקוות שאני אעשה רושם טוב. (פחחח.)
במקרה הגרוע, הוא מוזמן לקרוא לי באיזה שם גנאי שהוא רוצה, ללחוץ על האיקס ולחזור הישר אל החיים האפורים שלו.
אז כרגע, בפוסט פתיחה חסר תכלית שנכתב על ידי אחת שהקפאין עולה לה למוח, אני פשוט אספר כמה דברים על עצמי.
קודם כל, אני נערה מתבגרת, בערך כמו רוב אוכלוסיית ישראבלוג. הראש שלי מלא ברעיונות, שאלות מטומטמות, סיפורים, מילים לשירים, רגשות, פחדים, התלהבות משטויות... כמו כולם, בערך.
יום אחד, החיים שלי הולכים להשתנות לטובה. ולא, אני לא אומרת שעכשיו הם בזבל ושבא לי למות ושבואו נלך לחתוך ורידים ואלוהים למה אתה שונא אותי?! אז, לא. זהו, שבכלל לא. (כי אימו זה כל-כך שנה שעברה.)
השגרה תישבר, מסלולים ייפתחו ואני אצא מפה, אלוהים יודע לאיפה. אולי זה נשמע פלצני משהו, אבל שאיפות זה דבר גדול, ואני גם אהיה גדולה. לפחות בעיני עצמי.
עד אז, נכתוב פה קצת. שיהיה מעניין.
צ'ארלי די.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Charlie D