וואו,הפוסט האחרון נכתב לפני המון זמן (שנה ו-3 חודשים ליתר דיוק) ואני לא יודעת למה דווקא היום התחשק לי לחזור לבלוג אבל מי אני שאגיד לא לעצמי
אה?
אז הנה אני,כנראה כותבת לעצמי בלבד(פשוט לא נראה לי שיש מישהו שעדיין זוכר את הבלוג,אבל לא נורא) ואת האמת?אין לי מושג איפה להתחיל.
כ"כ הרבה זמן עבר מאז שכתבתי וכ"כ הרבה השתנה.אני יכולה להגיד בלב שלם שהתבגרתי ונהייתי בן אדם שאני כמעט שלמה איתו (יש עוד כמה פינישים פה ושם אבל זה בטיפול) ואין לי יותר מדי על מה להתלונן.
מאז הפוסט האחרון הספקתי לסיים את הניר סקול (וחבל!) ולקבל את הדיפלומה מהרווארד,להצליח במתמטיקה,להכשל במתמטיקה,לצבוע את השיער (כמובן!) ולעשות הרבה דברים (לאו דווקא שטויות) שמגדירים אותי כיום.
עכשיו אני בי"ב,בשלבי הסיום כבר,כי כולנו יודעים שאחרי חופש פסח אף אחד לא באמת מתכוון להגיע ללימודים,רק למבחנים והאופק נראה ירוק מתמיד.כן,אני מדברת על הצבא.בשנה האחרונה גיליתי עד כמה הצבא זה דבר לא מאורגן בעליל.הם מסוגלים להתקשר אלייך ב-6 בערב ולהודיע שיש לך ראיון אישי למחרת ב-9 בת"א וזבש"ך איך אתה מגיע בזמן.אבל אני מתארת לעצמי שזה משתפר עם הזמן (על מי אני עובדת?).
יצא לי בזמן האחרון לצלם שתי חברות שלי,מאיה ורותם,שתיהן מקסימות ומדהימות והחלטתי לשים פה כמה תמונות מהסטים (:
מרגי היפה!
*האיכות מזעזעת בגלל שהמצלמה שלי התחרפנה משום מה,אז נא להתעלם מזה!*
מאיה המהממת!
ואחד הדברים הכי חשובים שקרו לי בזמן האחרון זה שלקחנו את מרטי,הכלב המעורב היפהפה שלי.
הסיפור שלו נורא עצוב,הוא נולד וגדל בעמותת חבר בחולון,אף פעם לא היה לו בית והוא לא הכיר שום דבר חוץ מהכלוב שלו וכשלקחנו אותו הוא לא נבח ולא ידע בכלל לשמוח.
עכשיו,אחרי כמעט חודש,הוא כבר נבח כמה וכמה פעמים (במיוחד על השכנים המעצבנים שלי) ושמח כל פעם שאחד מהמשפחה נכנס בדלת.
חחח יצא לי פרצוף מסכן,אבל לא נורא.
*אשמח מאוד אם תמליצו על התמונות(: *
שמרו על עצמכם.
להת'
נ.ב.-יש מתמודד השנה באמריקן איידול שפשוט שבה אותי לגמרי.הוא מצויין!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
) ואין לי יותר מדי על מה להתלונן.
) ולקבל את הדיפלומה מהרווארד,להצליח במתמטיקה,להכשל במתמטיקה,לצבוע את השיער (כמובן!) ולעשות הרבה דברים (לאו דווקא שטויות) שמגדירים אותי כיום.
) ושמח כל פעם שאחד מהמשפחה נכנס בדלת.
