forever young

אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב
ופשוט מתחילה לצחוק לעצמי,
צחוק אמיתי, חזק, כזה שעושה כאב בטן.
ולרקוד על הכביש, לשיר קצת ובעיקר לצחוק הרבה,
בלי שאף אחד רואה, בלי שאף אחד שומע.
ופתאום אני מרגישה תחושת הקלה ענקית,
אולי בגלל הצחוק הזה שבא משום מקום,
אולי בגלל הצרחה שצרחתי כמה שעות קודם ורק הוא שמע,
ואולי כי פשוט אין זמן להתמקד ברע,
כי צריך לחיות את הרגע, את העכשיו וזהו זה.
ואז מגיעה התחושה הטובה, הטובה באמת,
שהתגעגעתי אליה כלכך.

אז כן,
בלי שום סיבה מיוחדת התחלתי לצחוק ולרקוד ברחוב,
ואני לא חושבת שאני אצליח להסביר.
להסביר, כמה טוב הרגשתי באותו רגע,
וכמה טוב אני מרגישה עכשיו, ברגע זה ממש.




אני אוהבת שבועות עמוסים.